בבוקר שמחת תורה התקבלה קריאה אצל סגן אלוף (מיל') שלום אייזנר להגיע בהקדם האפשרי לאזור עוטף עזה. אייזנר, סגן מפקד חטיבה במילואים, כמובן לא חשב פעמיים, ושעט במהירות שיא דרומה. הגזרה שעליה הופקד הייתה לאורך ציר 232, כביש אורך אזורי של הנגב המערבי שלאורכו פזורים יישובי עוטף עזה. אייזנר כבר ראה דבר או שניים במהלך הקריירה הקרבית הארוכה שלו, אבל המראות האלה תפסו אותו לא מוכן לחלוטין.
תחילה היה זה רכב טויוטה משפחתי בצבע לבן, שעמד באמצע הכביש מנוקב כולו בכדורים. כשאייזנר התקרב לרכב הוא גילה את אב המשפחה שרוע בכיסא הנהג, גופו מפולח ב־6-5 כדורים. לידו ישבה אם המשפחה, שכדורי הרוצחים פגעו בראשה, ובידה תינוק בן כחודש – ירוי אף הוא. האסוציאציה המיידית הייתה מבחינתו מראות מהשואה, כשהבין שהוא מול אירוע שבו בוצע וידוא הריגה של משפחה שלמה.
כשהגיע לבתי היישובים, הזוועה רק גדלה: מול עיניו נגלו ילדים קשורים ואזוקים במיטותיהם כשכדורים מנקבים את גופותיהם, וגם נשים שרועות ללא בגדים, לאחר שנאנסו ונרצחו באכזריות. "ראיתי שם שנאה ואכזריות שלא חשבתי שקיימות כמותן בעולם", סיפר מאוחר יותר למקורביו.
בטקסט שפרסם לאחר שחזר מגיא ההריגה, שיתף אייזנר בהתלבטות הפנימית עד כמה לספר ולתאר את מחזות האימים שנחשף אליהם. מצד אחד, הסביר, אין שום יכולת להכיל ולהבין אותם, ומצד אחר אי אפשר שלא לשתף ולעורר את העם להבין מול מי המלחמה ומה החובה המוטלת עליו כעת, משהבין את עומק השנאה והיקף הרוע.
מהמעט שבו שיתף אייזנר את מקורביו, ניתן להבין די והותר לאיזה עומק הגיעה הזוועה. אבל מבחינתו כל זה צריך להניע כעת את מקבלי ההחלטות לצעדים חדים וברורים. בהתבטאויותיו בפורומים פנימיים בעקבות האירועים, אמר סגן אלוף אייזנר כי יש להבין שזהו האויב העומד מול העם בישראל: "זה לא רק חמאס. זה גם הפלג הצפוני, וחיזבאללה והמחבלים באיו"ש, כולם אותו דבר". מבחינה אסטרטגית קבע כי "קו המגע לעולם ייפרץ. כל הקונספט של נתניהו לבנות את מדינת ישראל ככלא מוגן, עם חומות בצפון ובדרום – קרס. לא מתמגנים מול הרוע, צריך לצאת ולהשמיד אותו, אחרת הוא תמיד ינצח. אמרו למשל, עכשיו יש גדר תת־קרקעית משוכללת, לא יהיה אפשר לחדור מעזה, זה הרמטי. בתוך דקות אחדות זה הפך לנייר מת. לא נתנו לנו לעשות מה שהיה צריך: במשך שנים, להיכנס כל לילה ולערוך פשיטות בעזה שיחסלו את הרוע. אותו הכשל גם בכיפת ברזל – במקום לפגוע בטיל, צריך להרוג את מי שמשגר את הטיל".
אייזנר הצביע בשיחות ההן על הצעד האסטרטגי הבא, ההכרחי לטעמו: "מיד כשגומרים בעזה, צריך לעלות למתקפה רבתי נגד חיזבאללה. לא לחכות שהם יעשו לנו אותו דבר בקיבוצי הצפון. להוריד מיד את כל קו המוצבים של חיזבאללה, ולא לחכות לרשע שיקדים אותנו".
לבטיו של אייזנר בנוגע לעומק החשיפה של ממדי הזוועה משותפים גם לנו, ככותבים ומדווחים מול קהל קוראים. לא נכון להשחית את הנפש בחשיפה לרוע שכמותו הכרנו רק בתיאורים מימי הנאצים והפוגרומים, ועם זאת אי אפשר שלא לדעת מול מי המלחמה, ומכאן לגזור גם את אופייה. בחרנו להביא תיאורים על קצה המזלג, אך ורק לשם המטרה של ידיעת האויב ולו במעט.
באבי יאר 2
בשעה מוקדמת בשבת בבוקר יצאה קבוצת קשישים מאופקים לטיול בים המלח. בסביבות השעה 6 בבוקר הם עברו בשדרות לאסוף חבר. מהנקודה הזו ניתן רק לשער מה בדיוק קרה, מאחר שלא נותרו בחיים עדי ראייה. ההשערה היא כי המחבלים שהגיעו לשדרות סימנו להם לעצור או עצרו את רכב ההסעה בכוח. הם הורו לכל הקשישים לרדת, ואז טבחו בהם אחד אחד. לאחר זמן הם נמצאו ירויים מחוץ לרכב ההסעות.
"אני מכירה את הסיפור כי אחד הנרצחים הוא איגור קורצ'ר, אבא של לנה - בת היישוב שלנו, מעלה שומרון", מספרת שלומית גולדין־הלוי. "היא חיפשה אותו מאז שבת בבוקר. רק ביום שני בצהריים הוא נמצא והודיעו להם לקיים את ההלוויה מיד, בלי לחכות למשפחה (באופקים התירו הלוויות עד עשרה אנשים מטעמי ביטחון. ח.ר.). כך יצא שבזמן שהלוויית אביה מתקיימת באופקים, לנה הייתה בביתה שבשומרון. ישבנו איתה בזמן ההלוויה".
בתקשורת הזרה פורסמו עדויות מלאות וקשות יותר מאלו שפורסמו בישראל, ואחת מהן ניתנה בריאיון לעיתון ה'בילד' הגרמני. שם סיפר אפרים בן ה־23, שהיה במסיבה ברעים, על המראות הקשים שראה מול עיניו.
"שמענו יריות מנשק אוטומטי, הם הגיעו מכל כיוון. הם ירו בכל מי שחלף על פניהם. היו מי שחשבו שיעזור להם להעמיד פני מתים, אבל הם לא רצו רק להרוג אלא גם להשפיל". לדבריו, "הם הגיעו אלינו כמו צבא מאורגן, מצוידים עם רובי צלפים, מל"טים ורקטות. כמו צבא מאורגן נגד 3,000 אנשים לא חמושים".
כשנשאל כיצד נמלט מהמחבלים ענה: "רצתי משיח לשיח, הסתכלתי סביבי מדי פעם. חבר אמר לי: 'תפסיק, אתה צריך להציל את עצמך'. החבר ההוא לקח מדבקה ושם אותה על היד שלי. הוא אמר לי: 'אראה אותך בעוד כמה שעות ואז תחזיר לי את זה'. באותו רגע נפרדנו. אחרי כמה שעות גיליתי שהוא נחטף.
"שכבתי בשיח ושמעתי יריות של צלפים. הייתי בעצמי קצין וצלף, ואני יודע איך זה נשמע. ראיתי את האבק סביבי וידעתי שמי שיורה רוצה להרוג אותי. נישקתי את המגן דוד שסבתא שלי נתנה לי בעבר. אמרתי שמע ישראל והתחלתי לרוץ. מצאתי רכב ובו שבעה אנשים מסתתרים. לא ידענו לאן לנסוע. המחבלים הגיעו מכל כיוון. החלטנו לנסוע לבסיס צבאי המרוחק כעשרה קילומטרים. בדרך ראינו מכוניות הרוסות וגופות בכל מקום", סיפר.
בהמשך הריאיון אמר: "חשוב לי מאוד לספר משהו. 50 בני אדם לפחות הסתתרו בוואדי, שקע באדמה. כשמחבלי חמאס גילו את זה הם זרקו רימון וירו בכולם. זה דבר נורא להגיד אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הפעם האחרונה שראינו דבר כזה הייתה בבאבי יאר במהלך מלחמת העולם השנייה".
מחנה עבודה או תאי גזים
זירת הטבח העיקרית הייתה ביישובי עוטף עזה. השבוע רובם פונו ונותרו ערי רפאים, רק הדי הזעקות ושריקות הירי עוד מרחפים בין ההריסות והשרידים השרופים. גורלן של משפחות הקיבוצים והיישובים שנכבשו בידי רוצחי חמאס נחרץ בסקאלה מפלצתית שנעה בין משפחות שלמות שנטבחו עד תום, לבין אלה שחלקן נרצח וחלקן נחטף, ואחרות ששרידים מהן נותרו בחיים בישראל. אבל יש גם משפחות שראו ניסים בתוך האימה, ונותרו בחיים ללא פגע. כזה הוא סיפורה של משפחת סוויסה מכפר עזה.
"התעוררנו בשבת בבוקר לאזעקת צבע אדום", מספרת אילנית, אם המשפחה. "חשבנו שזה משהו רגיל. זירזתי את אמי בת השמונים שהייתה אצלנו ואת בן זוגי חזי להיכנס לממ"ד. גם בתי רננה בת ה־13 הייתה איתנו שם, ושני הכלבים שלנו. כשכבר היינו בממ"ד, שמענו סביבנו יריות מטורפות מנשק קל. לא הבנו מה קורה. מתישהו שמענו גם קריאות בערבית והבנו שמדובר בחדירת מחבלים. אמרתי לחזי שינעל את הדלת. לא שזה עוזר", היא אומרת במרירות, "התברר בדיעבד שהם פוצצו דלתות ברימונים וטילים".
בני המשפחה הסתגרו שעות ארוכות בממ"ד, כשמכל עבר הם שומעים צעקות בערבית ויריות. "ישנה הקלישאה שאומרת 'הרגשתי פחד מוות'. באמת אין לך מושג מה זה עד שלא חווים את זה. ברגעים ההם הרגשנו ממש פחד מוות. נכנסים וקוצרים פה את כולם. הם נשמעו איום ונורא. אנחנו מנסים לא לדבר, לא לנשום. חזי בן 70, אני בת 50, ילידת אוקטובר 73, חיה חמישים שנה בצל אסון יום הכיפורים. כולנו בממ"ד, מנסים לשרוד. רננה בתי ביקשה כבר לומר איתי 'שמע ישראל'. במקום זה התחלנו לשיר יחד את כל שירי הקודש והחול שעלו במוחי. שרנו 'מן המיצר קראתי י-ה', ועוד. עשינו ביחד דמיון חיובי מודרך, זה היה הרגע הכי משמעותי מבחינתי".
בשלב הזה רננה, שגדלה בבית חילוני לחלוטין, מגלה בתוכה ניצוץ רוחני: "היא התחילה להתפלל: אלוקים בבקשה תשמור על אבא ואמא. וזה משהו שהיא ממש לא רגילה אליו. היא אמרה: אני מבטיחה לשמור שבת. אמרתי לה שזה יהיה קשה, ושאם מבטיחים צריך לקיים. אז התפשרנו על שלוש שבתות שנשמור יחד אם נינצל".
אילנית, בת אולפנה בעברה הרחוק וחילונית מוצהרת בהווה, לא יודעת להסביר מה בדיוק קרה שם, אבל "התפילות של הילדה שלי כנראה קרעו את השמיים. הן נענו. לא יודעת מה החשבונות למעלה, אבל בפועל – כל השכנים שלנו נרצחו ואלינו לא הגיעו. הבת שלי התחילה לקרוא תהילים ואמרה את הפסוק 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך אליך לא ייגש' - זה בדיוק מה שקרה לנו. מימיננו ומשמאלנו נפלו, ואנחנו נשארנו. זה פשוט נס גלוי".
לכל אורך השעות נשמעו מסביב הדי פיצוצים חזקים, ובני המשפחה הנצורים שעות בממ"ד חוששים לצאת אפילו לצרכים בסיסיים. "כשנהיה קצת יותר שקט והיריות התרחקו, זחלנו במהירות אחד אחד לשירותים. זחלתי למטבח להביא משהו לאכול וקצת מים. בממ"ד לא היה כלום. למזלנו הטוב, בשונה מהשכנים האחרים, לנו היה בממ"ד תקשורת, חשמל, מזגן. חלק גדול מהחברים היו כלואים בחדר שעות בלי כלום: בלי מים, חשמל או תקשורת. הם לא ידעו בכלל מה קורה. אנחנו היינו מקרה קל", מגדירה אילנית במונחי הזוועה, "אנחנו היינו רק במחנה עבודה, השכנים שלנו היו בתאי גזים. זה הדירוג מבחינתי".
השעות חלפו. בני המשפחה, שהיו מחוברים לסלולרי, הבינו מהסרטונים והשידורים את התרחיש הבלתי נתפס שהם כלואים בתוכו. "התרחיש הכי גרוע בהיערכות של כיתת הכוננות שלנו היה חדירה של ארבעה מחבלים. דבר כזה לא היה ולא נברא בשום תרחיש. כיתת הכוננות שלנו נכחדה כולה, כולם היו מלח הארץ, והותירו אחריהם אלמנות ויתומים רבים", היא מבכה את מות חבריה.
אחרי שעות ארוכות שבהן הם כלואים בממ"ד, נשמעו דפיקות על הדלת. בני המשפחה היו אחוזי אימה, בטוחים שהמוות הגיע אל סיפם. גם כשנאמר להם מבחוץ שאלו חיילי צה"ל, סירבו להאמין. הם ראו בשידורים כי המחבלים התחפשו לישראלים או חיילים, ולא ידעו מי מאחורי הדלת. "רק אחרי שהחיילת אמרה שקוראים לה גאיה, והבנו שזה שם ישראלי, פתחנו את הדלת. רננה נפלה על צווארה בבכי עצום. אמרו לנו לארוז מהר ולנסוע".
כיתה שלמה של חיילים ליוותה את משפחת סוויסה בין החורבות והגוויות שמילאו את כפר עזה. "הוציאו אותנו בין הבתים. הבנו שכולם סביבנו נרצחו. הוציאו גופות מתוך הבתים, לקח המון זמן עד שפינו את כולם. צעדנו את צעדת המוות כפי שאני קוראת לה, עד לבית נוסף שהחיילים טיהרו וכיתרו. לאחר מכן צעדנו תחת אבטחה כבדה עוד 25 דקות עד לאלונית שבכניסה לקיבוץ. הרגשתי כמו בסרט. אני מחזאית, משוררת, אישה של מילים, אבל אין לי מילים לתאר. ראינו את כל הקיבוץ הרוס, כל הרכבים הרוסים, מחוסלים. בתים עולים באש. אני לא יודעת איזה קרב היה שם".
משפחת סוויסה, עם פליטים נוספים מכפר עזה והעוטף, נשלחו לקיבוץ שפיים, שם הם שוהים בינתיים. רובם עדיין לא מצליחים לדבר בכלל על מה שחוו, מכונסים בתוך עצמם. "לדעתי כחצי קיבוץ נרצח, חלק נחטפו. יש חוסר ודאות מוחלט, אנחנו לא יודעים להגיד. אבל כל מי שתשאלי אותו לא מסוגל כעת לחזור לכפר עזה. כל היישובים נטושים, בינתיים נראה שזה יישאר ככה".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***