נלחמו על הבית

מתקפת הבזק שהחלה בעיצומו של החג, בשעה שש וחצי בבוקר, תפסה את היישובים שבסביבת הגדר בהפתעה כמעט מוחלטת. המחבלים חדרו לתוך עשרים יישובים, רובם מסביב לגדר, והחלו לטבוח במי שרק יכלו. בה בעת ערכו טבח במסיבה ליד היישוב רעים, שבמהלכו נרצחו 260 בני אדם. בכל השעות הללו חיילי צה"ל לא הגיעו לגזרות השונות, ואנשי כיתות הכוננות וצוותי החירום היישוביים נותרו להתמודד לבדם אל מול המוני המחבלים שחדרו מרצועת עזה.

ככל שעוברים הימים, עולה ומתבהרת התמונה: אחת הסיבות העיקריות לעובדה שהחיילים לא הגיעו לסייע ליישובים המותקפים היא שכל החיילים בבסיסים שבגזרה ניהלו קרבות חורמה בתוך הבסיסים עצמם אל מול המוני מחבלים, כשרבים מהחיילים נופלים בקרבות הקשים. נכון לכתיבת שורות אלה, כ־150 חיילי צה"ל נמצאו חללים. מלבדם ישנם עוד שבויים רבים שנחטפו לתוך רצועת עזה, לצד אזרחים, כולל זקנים, נשים וילדים.

עד שכוחות חדשים הגיעו לזירות הקרב הרבות בעוטף עזה, שכללו גם את הערים שדרות, אופקים ונתיבות, מי שניהלו קרבות גבורה במשך שעות ארוכות והצילו שורה של יישובים וקיבוצים היו אנשי כיתות הכוננות וצוותי החירום. הסיפורים של הכוחות רק מתחילים להיחשף, ועוד רבות יסופר עליהם. גם כתבה זו אינה מתיימרת לספר את כל סיפורי הגבורה מהשעות הקשות. הסיפורים והעדויות שתקראו בשורות הבאות הם רק מעט מזער מאותם סיפורים.

אין כמעט מי שלא ראה את מחיאות הכפיים והתרועות של אנשי קיבוץ סופה לרבש"ץ שלהם, אליה נתן לילנטל, בבית המלון באילת שפונו אליו. גם את חלקו של סיפור ההצלה ההרואי של הקיבוץ, שלילנטל הוביל, שמעו רבים. אבל הסיפור המלא רק פותח את הצוהר להבנה מה עברו אנשי כיתות הכוננות השונות בשעות ההן.

כשהחלה הפלישה ראה הרבש"ץ מחלון ביתו קבוצת מחבלים שחודרת לקיבוץ. מבלי לחשוב פעמיים הוא יצא עם נשקו וחיסל את החוליה הראשונה. את שני המחבלים הראשונים הוא חיסל כשיצא מביתו, בזמן שכדורים שורקים מסביב לדלת הבית. את השניים הנוספים חיסל דרך חלון חדר השירותים. בזמן הזה הספיקה כיתת הכוננות להתארגן. הכיתה שנותרה בקיבוץ, לאחר שורה של קיצוצים שנעשו בשנים האחרונות על ידי מערכת הביטחון, כללה רק את לילנטל וסגנו, ולבד הם המשיכו להדוף ולחסל את כל המחבלים שניסו לחדור לתוך הקיבוץ.

מיד לאחר חיסול החוליה הראשונה הודיע לילנטל בקשר שהגדר של עזה נפרצה, ושאל אם לצאת לסריקות. הוא קיבל תשובה שלילית מהחמ"ל, אך החליט לצאת בכל זאת לסריקות, החלטה שלמפרע התברר שהצילה את הקיבוץ כולו. את ההחלטה קיבל לאחר שאנשי הקיבוץ העבירו מסרים שהם שומעים קולות בערבית ברחובות.

ברחבי הקיבוץ הסתובבו לילנטל וסגנו עם הנשקים הספורים שנותרו בו, ועם רכב הביטחון שחזר לידיו רק שלושה ימים קודם לכן, לאחר שגם לתפעולו נגמר התקציב. הם נעו לצידו האחר של הקיבוץ וחיסלו שם עוד ארבעה מחבלים, ואז נתקלו בחוליה גדולה שכללה עשרה אופנועים ועליהם עשרים מחבלים, ולידם רכב טויוטה גדול ועליו תת־מקלע, עמוס במחבלים גם הוא. השניים הצליחו לחסל את כל המחבלים שעל האופנועים, ונותרו ללא כדורים בנשק הארוך שהחזיקו. השניים שלפו את האקדחים האישיים שלהם והמשיכו להדוף את המחבלים שברכב, שלא הפסיקו לירות עליהם. לבסוף הצליחו הרבש"ץ וסגנו להניס את המחבלים שנותרו, ומנעו את כניסתם לקיבוץ סופה. שלושה מתושבי הקיבוץ נהרגו באותו יום: אישה שהמחבלים חדרו לביתה לפני שאותרה הפריצה לקיבוץ, גבר שבטעות יצא מביתו, ואדם נוסף שחזר לקיבוץ כשהוא אינו מודע לנעשה בפנים.

"מה שעשו הרבש"ץ והסגן שלו בסופה הוא בלתי ייאמן. מגיע להם לא פחות מצל"ש על הקרב שניהלו", קובע איתי הופמן, יושב ראש ארגון הרבש"צים הארצי מבית ההסתדרות הלאומית. "מאז פרוץ המלחמה הרבש"צים ממשיכים בלחימה עיקשת בכל רחבי המדינה אל מול המרצחים. חלק מאיתנו נהרגו, נפצעו, חזרו ללחימה אחרי פציעה, חלק נעדרים. הפעולות ההרואיות של הרבש"צים הצילו יישובים שלמים, הניסו מחבלים מרצחים. אנחנו ממשיכים לפעול ביחד עם כיתות הכוננות ומחזיקים את ביטחון היישובים וההתיישבות כולה".

מעטים מול רבים

סיפורו של קיבוץ סופה הוא אחד מתוך המוני סיפורים מעוטף עזה. סיפור נוסף שייך לקיבוץ עלומים, ולקרב שניהלו בו שורה של אנשים מתושבי הקיבוץ, ואף מקיבוץ סמוך לו, ומנעו טבח נוראי. אחד מהאנשים שלחמו על הקיבוץ הוא אוהד ברוורמן, ששחזר את אירועי הקרב שהתרחש בשמחת תורה.

"בערך בשש וחצי התחלתי לשמוע רעש חזק מאוד. זה לא היה נשמע משהו רגיל. לא עוד קסאם שנפל קרוב או יירוט של כיפת ברזל. הבנו שזה משהו בסדר גודל אחר. אני גר בשכונת צעירים בקיבוץ, וחברים שלי מהבתים הסמוכים יצאו החוצה בדיוק כמוני לראות מה קורה, והדבר הראשון שראינו היה המון יירוטים ומטוס של חיל האוויר מסתובב בשמיים. היה אז קר, והספקתי לחזור לדירה וללבוש משהו חם, ואז התחילו פיצוצים חזקים. ירי מכל כיוון, ומטווח קרוב מאוד. לא יותר מארבע מאות מטר מאיתנו".

ברוורמן השתחרר מצה"ל לפני שלושה חודשים, והוא מסביר שזה אחד הדברים שעזרו לו להבין מהר שיש פה מקרה של היתקלות מול מחבלים, ושצריך להגיב במהירות. חבר נוסף שלו משכונת הצעירים משרת בקבע בתפקיד נהג מבצעי. השניים מחליטים באותו רגע לצאת לכיוון קולות הירי, כשהחבר מחזיק בנשק הארוך, ואת אקדחו האישי העביר לברוורמן.

"איך שאנחנו מתקרבים לאזור הירי, אנחנו מזהים על הכביש, בערך עשרה מטרים מאיתנו, ארבעה אופנועים עם שמונה מחבלים, בדיוק כמו שרואים בסרטונים שחמאס הוציא. הבנו שאין לנו איך להתמודד איתם מיידית, וחזרנו מיד לשכונה. ריכזנו את כל הצעירים לדירה אחת ואמרנו להם שמדובר בחדירת מחבלים. במקביל התקשרנו לרבש"ץ של עלומים, ואמרנו לו שיש חדירה של מחבלים ומה כיוון התנועה שלהם. אחר כך עלינו על מדים, והלכנו לכיוון הנשקייה של הקיבוץ. אומנם אני לא חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. ביקשתי מהם שיביאו לי נשק להילחם איתו. הם נתנו לי גם שכפ"ץ וקסדה ישנים, וככה הלכנו להילחם על הבית".

במהלך המתקפה על עלומים חדרו לתוך הקיבוץ עשרות מחבלים, ואנשי כיתת הכוננות עם אוהד ומתנדב נוסף מהקיבוץ נלחמו מולם במשך שעות עד שהצליחו להדוף אותם. "היינו 12 אנשים מכיתת הכוננות ו־14 בסך הכול. מעטים מול רבים במלוא מובן המילה. כל הזמן היו עוד ועוד מוקדים, וכל הזמן ניסינו להבין איפה המחבלים נמצאים. החמ"ל הכווין אותנו בעזרת המצלמות שיש בקיבוץ לכל מקום שהם זיהו בו מחבלים".

איך בעצם התנהל הקרב?

"לאורך כל הדרך, המטרה שלנו הייתה למנוע מהמחבלים להגיע לתושבים. שיתעסקו בנו ולא ילכו אליהם, והצלחנו בזה לאורך כל הקרב. מהשעה שש וחצי בבוקר ועד סביבות 12 בצהריים היינו שם לבד. רכב צבאי הגיע לכמה דקות ספורות והלך לסייע בקיבוצים אחרים שהיו במצב עוד יותר קשה. אחר כך הגיעו כוחות של מצדה ויהלום שהצטרפו לקרב, וככה הצלחנו להדוף את המחבלים".

אחוות שכנים

בחלק מהיישובים גם אנשי הקיבוצים והיישובים הסמוכים נרתמו כדי להגן על תושבי המקום, ובחלק מהמקרים אף שילמו על כך בחייהם. זהו סיפורם, למשל, של חלק מהנופלים מהיישוב שלומית, שנמצא בדרום גבול הרצועה, שנפלו בקרב ביישוב פרי גן.

"האירוע שלנו התחיל בשעה שש וחצי בבוקר בשמחת תורה", מספר יוני ורנר, תושב היישוב שלומית, חבר מזכירות היישוב וחבר צוות החירום היישובי (צח"י). "אנחנו מתעוררים לטירוף. בחיים לא חווינו משהו דומה לזה בעוטף, ובטח שלא בשלומית. בכל הסבבים הקודמים חבל שלום חטף פחות מהמקומות האחרים. אבל הפעם זה היה משהו בסדר גודל אחר, שאי אפשר בכלל להתחיל לדמיין משהו דומה לזה".

מה אתה עושה ברגע שאתה רואה את כל ההפצצות?

"התפקיד שלי בצח"י זה לקשר בין הצוות לכיתת הכוננות. אני שומע את הבומים ומכניס את המשפחה לממ"ד. מהנפילות היה ברור שאי אפשר לצאת כרגע החוצה, ורק כעבור רבע שעה יש רגיעה. אני יוצא ברעד מהממ"ד ופותח את דלת הבית שלי כדי לדבר עם השכן שלי, ראש צח"י. התחושה באותו רגע הייתה שמישהו פתח עליי מטף מלא באבק שרפה. האוויר היה מחניק והכול היה אפור. רצתי ליהודה, ראש צח"י ואמרתי לו שחייבים להתחיל להפעיל נוהל חירום, לראות שכולם זמינים ולהתחיל להתארגן. אחר כך רצתי לאביעד כהן, שגר בבית לידי והוא יושב ראש המזכירות, ואמרתי לו שחייבים לקבל תמונת מצב על מה שקורה. כשהסתובבנו ביישוב הבנו שאפילו כשגלעד שליט נחטף לא היה דבר כזה (שליט נחטף מבסיס כרם שלום, שנמצא בחבל שלום וסמוך, בין היתר, ליישוב שלומית, א.מ.). חזרנו ליהודה, ראש צוות צח"י, ושם הבנו שביישוב הסמוך, פרי גן, יש חדירת מחבלים".

בשלב הזה, כשאתם רואים שעליכם יש מתקפת טילים שאתם לא זוכרים כמוה, אתם מבינים מה היקף האירוע?

"לא. בקשר עוד לא עבר כלום, וכל מה שחשבנו זה שהאירוע הוא חדירת מחבלים לפרי גן. לפי זה אנחנו פועלים, ומתחילים לחלק את הכוח שלנו לגזרות בשביל לסייע לפרי גן. חלק הלכו ליישוב השני וחלק נשארו אצלנו בשביל להגן על היישוב שלנו אם משהו יתרחש כאן. אני הייתי מאלה שנשארו בשלומית, וכל הזמן הייתי על הקשר לשמוע את מה שמתרחש שלוש דקות מאיתנו ביישוב השני".

אנשי צח"י של שלומית הגיעו לפרי גן, והדבר הראשון שהם נתקלו בו היה הרכב של הרבש"ץ שנסע ברוורס לכיוונם, מחורר מכדורים. הרבש"ץ אמר להם שבסוף הרחוב יש מספר רב של מחבלים, ושילכו לסייע שם. "כשהם מגיעים למקום הם מוצאים שוטר שרוע על הכביש, שטף דם פורץ ממנו. הם מחלצים אותו ולוקחים אותו אחורה. במקביל מתחילים לירות עליהם מכל כיוון. הם היו שני חבר'ה מול כעשרה מחבלים. המחבלים זרקו עליהם רימונים וירו לעברם טיל RPG. מאחורי שני החבר'ה שלנו שנשלחו לשם יש בית עם משפחה בתוכו, שצועקת להם שהמחבלים ניסו להיכנס פנימה, והם נמצאים בבית אחר ביישוב. שני הלוחמים שלנו מבינים שהם הבלם האחרון שמגן על המשפחה הזאת מפני המחבלים ומשיבים אש כמו מטורפים במטרה לעצור אותם. אחד מהם נפצע בידו, ומיד שלח הודעה לקבוצת הווטסאפ שלנו שבה הוא מבקש עזרה. שני חבר'ה נוספים מצטרפים לקרב ומנסים לאגף את המחבלים, אבל גם הם חוטפים אש מכל עבר. שניים נוספים מגיעים ותופסים עמדה שמאחוריה הם יכולים להסתתר ולשלוח משם אש, ומתחילים לירות באקדחים שלהם לעבר המחבלים", משחזר ורנר את סדר האירועים.

במהלך הזמן הזה, חבר'ה של כיתת הכוננות נפצעים?

"לצערנו כן. אחד מהחבר'ה שהגיעו ראשונים חוטף כדור בגב, והשני מקבל כדור בכתף ובבטן. אחד הלוחמים האחרים זוחל אליהם, ותוך כדי שהוא משיב אש, הוא שם חוסם עורקים ומנסה לחבוש את הפצעים. בשלב הזה מגיע ראובן שישפורטיש, אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי בחיי. הוא מסתתר מאחורי עמדה ופותח באש לעבר המחבלים. ברגע הזה מצטרף אליו אביעד כהן. לאחר מכת האש אביעד מנסה לצאת מהמחסה כדי להמשיך ולהילחם, חוטף כדור מהמחבלים ונהרג במקום. שישפורטיש מנסה גם הוא לצאת מאותו מחסה כדי להשיב אש, נורה בראשו ונהרג גם הוא במקום".

דקות ארוכות של לחימה בלתי פוסקת

מהרגע שבו שני החברים הקרובים נהרגים בקרב ועד הרגע שבו כוחות צה"ל מתחילים להגיע עוברות עוד חמישים דקות של לחימה בלתי פוסקת. לצד שני הנופלים היו עוד ארבעה חברי כיתת כוננות פצועים, ולמעשה רק שלושה לוחמים נותרו במצב שבו הם יכולים להמשיך ולהילחם. לבדם, השלושה הצליחו לבלום את המחבלים, עד שהאחרונים ברחו חזרה לאזור רפיח.

"פרי גן היה היישוב היחיד שבו מחבלים הצליחו לחדור ליישוב ואף תושב לא נהרג, וכל זה רק בזכות חברי כיתת הכוננות וצח"י שהגנו בגופם על היישוב. פרי גן הוא מושב עם כיתת כוננות מצומצמת מאוד. הוא לא היה יכול להתגבר לבד על כל המחבלים האלה. הלוחמים מהיישוב שלומית מנעו טבח נוראי כמו שראינו בכפר עזה, בארי, נחל עוז ומקומות נוספים", מציין ורנר.

אתם מתחילים להבין מה עברתם במהלך החג?

"עוד לא. ההורים שלי בוגרי מלחמת יום כיפור. הם אמרו לנו שאפילו אז הם לא חוו משהו דומה. ייקח לכולנו עוד הרבה זמן לעכל מה עבר, ולהבין שאיבדנו אנשים כל כך יקרים וטובים. אביעד היה ממש אח שלי. אין יום שלא היינו יושבים אחד אצל השני בבית. השבוע חגגתי יום הולדת ארבעים. אביעד תכנן לקנות לי טרקטורון מתנה עם אשתי. היינו אמורים לרדת לסיני בשבועות הקרובים, עם חבר נוסף שנפצע גם הוא. אמרתי לאשתו של אביעד, דנה, שאני מרגיש שאני קובר את אחי או את אשתי. זה אובדן בלתי נתפס. הקמנו את שלומית יחד מאפס, לפני 12 שנה. היינו באותו צוות במילואים".

איך מתמודדים עם כל מה שקרה ועם האובדן?

"עוד לא מתמודדים. פועלים באוטומט. התקבלה החלטה להוציא את התושבים לכפר עציון, אז היינו צריכים לטפל בזה. צריך לארגן לוויות, לזהות את הגופות, יש עכשיו הרבה מאוד משימות שאנחנו חייבים לעשות. אני מדבר איתך כרגע בדרך למילואים בגזרת הצפון, שזה בכלל סוריאליסטי. התחלתי את הנסיעה ליד אשקלון, ועכשיו אני ליד עכו, ואני לא זוכר את הנסיעה. לא זוכר מה קרה בה. איבדתי את החברים הכי קרובים שלי, אבל אני יודע שהם נפלו והצילו את חייהם של המוני אנשים".

ארבעה מבני היישוב שלומית נפלו במהלך הקרבות: בכור סוויד, אביעד גד כהן, ראובן שישפורטיש ואוריאל ביבי. סוויד ואוריאל ביבי נפלו בקרב בצומת מגן, וכהן ושישפורטיש נפלו, כאמור, בקרב בפרי גן.

הסיפורים הללו הם חלק קטן מסיפוריהם של לוחמי כיתות הכוננות שהחזיקו את הגזרות הרבות במהלך שעות המלחמה הראשונות. רבים מהם נפלו תוך שהם מנהלים קרבות גבורה הרואיים, ומצילים את חייהם של אלפי תושבים ביישובים השונים.

***