בשבת האחרונה שהה תת־אלוף רומן גופמן, מפקד מרכז האימונים בצאלים ולשעבר מפקד אוגדת הבשן וחטיבה 7, בחיק משפחתו באשדוד. בשעות הבוקר המוקדמות, עם קבלת הדיווחים הראשונים על המתקפה בדרום, הוא יצא מביתו ונהג דרומה, אל עבר גזרת אוגדת עזה. כשהגיע סמוך לשדרות, הוא נתקל במארב של מחבלי חמאס. גופמן לא היסס, חתר למגע, ניהל עימם קרב יריות וחיסל חלק מהם. במהלך הלחימה הוא נפצע קשה בגפיים, הובהל לבית החולים וכעת הוא מתאושש לאחר סדרת ניתוחים.
גופמן הוא לא הקצין הבכיר היחיד שמצא את דרכו אל שדה הקרב ונלחם כאחד החיילים, מבלי שהוא נושא כל תפקיד רשמי במערך המלחמתי. הכאוס הגדול ששרר בשעות הראשונות של המלחמה הוביל אל לב המערכה קצינים בעלי דרגות בכירות בצבא. חלקם במסגרת התפקיד שהם נושאים, וחלקם פשוט לא יכלו להישאר בבית. הם הביאו בחשבון את האפשרות שייפצעו או ייפלו בקרב, ובכך הניחו נדבך נוסף באתוס הצבאי שלפיו המפקדים הולכים בראש ולעיתים אף משלמים על כך בחייהם.
בעקבות משה רבנו ודוד המלך
מסתבר שהתופעה קיימת בעם היהודי מאז ומעולם. כך מזכיר אלידע בר־שאול, איש ידיעת הארץ, מורה דרך ותיק ומחבר ספרי עיון. "הרוח של המובילים לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה", הוא קובע. "משה רבנו היה הראשון. עמלק מגיע, הוא הולך לשדה הקרב. הוא מורה ליהושע לבחור לוחמים, בזמן שהוא עצמו עולה על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידיו. הוא לא יושב עם פרשנים במטה. הוא היה יכול למות מחץ שיירה לעברו. כך גם אהוד בן־גרא ודוד המלך".
את התופעה במלחמה הנוכחית מכיר בר־שאול היטב ומקרוב. רב סרן מוטי שמיר הי"ד בן ה־29, שכנו ליישוב חוות יאיר, בדיוק סיים תפקיד מ"פ בגולני והיה בתחילת שנת לימודים. עם קבלת הדיווחים הראשונים בשעת בוקר מוקדמת של שמחת תורה, הוא יצא מבית הכנסת, עלה על מדים ואסף לרכב שכן נוסף, מג"ד בתפקידו. בדרך העלה לרכבו עוד שני חברים מסיירת מטכ"ל. בכניסה לקיבוץ רעים הוא נקלע למארב של מחבלים ונפל בקרב. "הוא היה בלימודים, ללא שום תפקיד. הוא רץ לעזור לכוחות. בקרב שבו נפל חיסלו שישה מחבלים".
לדבריו, התנהגות זו היא פרי החינוך שקיבלו החיילים הללו, "כמו במקרה שבו נפלו מח"ט הבקעה אלוף משנה אריק רגב הי"ד וקצין המבצעים של חטיבת הבקעה סרן גדי מנלה הי"ד, במהלך מרדף אחרי מחבלים באזור פצאל בשנת 1968, בתקופת שיכרון הכוח שאחרי מלחמת ששת הימים. זה לא היה התפקיד שלהם לרוץ אחרי המחבלים. בעיתונות של הימים ההם עלו שאלות אם זה היה הכרחי. הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב ענה לאותן טענות מעל דפי העיתון ואמר כי התנהגות זו היא ביטוי לתכונה אנושית ורמה מוסרית, ולא פרי של שיקול תועלתי או יישום של תורה לחימה הנלמדת בבתי הספר הצבאיים. מוטי שמיר רץ כדי להציל אנשים. לא הייתה לו שאלה. כך הוא חונך. זה המשפט שמופיע בקורס קצינים בבה"ד 1 – 'ממני תראו וכן תעשו'. אתה רואה את קודמיך, וכך פועל".
כהמחשה נוספת לדבריו, מביא בר־שאול את סיפורו של סגן אוריאל פרץ הי"ד שנפל בלבנון. הוא מתאר כי בשבת שלפני נפילתו, הוא ישב עם חברו הטוב יוסי אדמוני ואמר לו "אני מרגיש שאני הולך למות בלבנון". "יוסי שאל אותו: 'אז למה אתה הולך?', ואוריאל ענה: 'מה זאת אומרת? אני חינכתי את הלוחמים שלי שהולכים. נקודה. אז אני אהיה שם כי יש לי תפקיד'. מרוב שהוא דיבר את זה, זה נהיה חלק ממנו. כך גם לגבי אותם מפקדים. במקום שזה יפחיד אותם, זה רק מעצים אצלם את האחריות הציבורית. דווקא בשלב שיש אישה וילדים, האחריות הציבורית גדלה. לכן הם משאירים הכול מאחור, עולים על מדים ורצים לשדה הקרב. זאת לא פזיזות, אלא ערבות הדדית באקסטרים.
"השאלה על המפקדים שרצים ראשונים תמיד הייתה ותמיד תהיה. כי זה לא שלא היו כיתות כוננות בקיבוץ רעים", הוא מציין. "אחרי נפילתו של סגן אלוף צביקה עופר הי"ד, מפקד סיירת חרוב, במהלך מרדף בבקעת הירדן בשנת 1968, הגיע המשורר נתן אלתרמן לבקר במקום, ואז התברר לו שלאותו מרדף היה שותף גם אלוף הפיקוד רחבעם זאבי הי"ד. אלתרמן כותב כי לא העלה על דעתו לשאול לפשר נוכחות שני הקצינים הבכירים במרדף שכזה, מבחינתו זה היה ברור מאליו. בדברים שכתב בעקבות המקרה הוא קבע כי זה מה שהופך את צה"ל לכפי שהוא היום במדינת ישראל".
ויתר על קידום למען המשפחה
אלוף משנה רועי לוי הי"ד, מפקד היחידה הרב־ממדית, נהרג בקרב עם מחבלי חמאס בקיבוץ רעים שבעוטף עזה - שאליו הוקפצה היחידה בפיקודו. לוי (44), תושב שבי ציון, הוביל את צוותו בגבורה, ובאומץ חתר למגע ונכנס ראשון לקרב בקיבוץ רעים, שבמהלכו נפל. הקרב, שבו חוסלו כעשרה מחבלים, נועד להציל את תושבי הקיבוץ שהיו נצורים בביתם.
לוי, בוגר הישיבה התיכונית בבית אל, הפך בשנים האחרונות לאחד הסמלים הבולטים בצה"ל לנחישות ודבקות במטרה, ואחת התקוות הגדולות של הציונות הדתית להתברגות בצמרת המערכת הצבאית. בעבר פיקד על גדס"ר גולני במבצע צוק איתן ונפצע אנושות בקרב בסג'עייה, לאחר שטיל נ"ט פגע בבית מחבלים שאליו נכנס והמבנה קרס עליהם. לאחר שיקום ארוך הוא התעקש לחזור לשירות קרבי, אך נתקל כמה פעמים בסירוב מפקדיו. הוא לא ויתר עד שניתן לו האישור, אז מונה למפקד יחידת אגוז. בשל כך אף נבחר על ידי הרמטכ"ל להדליק משואה ביום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל.
קצין בכיר נוסף שנפל בשבת בקרב מול מחבלים הוא מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף משנה יוני (יהונתן) שטיינברג הי"ד, תושב שומריה בן 43, שהיה בדרכו לסייע לפקודיו בחילופי אש שניהלו עם מחבלים, אך עוד לפני שהגיע לזירת האירוע, נתקל במחבלים ונפל במהלך חילופי אש סמוך לכרם שלום. "מיד כשהוא קיבל ידיעה על מתקפת המחבלים בשש וחצי בבוקר, כאשר גדס"ר נח"ל ממוקם במחנה רעים יחד עם פלוגה נוספת של הנח"ל שהיה חסר לה מפקד, הוא עלה על מדים, אמר שלום למשפחה, לקח את הרכב ונסע דרומה", מתאר דני שטיינברג, אביו של יהונתן הי"ד, בשיחה עם 'בשבע'.
"מה בדיוק היה מאז, אנחנו לא יודעים", הוא מבהיר. "אנחנו רק שומעים קטעי דברים שאינם מבוססים מאנשי הצבא. קצינת הנפגעים של הנח"ל סיפרה לי שמצאו אותו כאשר ביד אחת שלו יש דסקית של מג"ד הגדס"ר 'ברנש' (יהונתן צור הי"ד שנפל בקרב, י.א.) וביד השנייה הייתה הכיפה שלו. עדיין לא ברור כיצד השניים נפגשו. כנראה שברנש הגיע לאזור לפניו, כי העובדה שמצאו את הדסקית של ברנש בידיים של יוני, אומרת שיוני הגיע אחריו לאותה זירת היתקלות. הוא ניסה למשוך את ברנש הצידה ולמנוע את חטיפתו. היה שם קרב יריות. קצין אחר סיפר לנו שאחד המג"דים עבר במקום, התקשר למפקד לאוגדה ועדכן אותו שהוא 'עם שטיינברג'. המג"ד כרגע נלחם ואנחנו מקווים שאחרי שתסתיים הלחימה, התמונה תתבהר עוד קצת".
העובדה שבעיצומו של החג, שטיינברג עזב הכול ודהר אל שדה הקרב, לא הפתיעה את בני משפחתו. "זה שהוא קם והלך במצב כזה – לא היה לנו ספק שכך ינהג. אבל יש דברים שלא ידענו עליו ורק עכשיו מתחילים להתגלות. הוא היה כל כך צנוע ומיעט לספר. רק היום נודע לנו שכשיוני היה סמל בחברון הוא קיבל כדור בקסדה, ולא סיפר על כך לאף אחד. כשהוא היה מח"ט בנימין, הוא הותקף על ידי מחבל עם בקבוקי תבערה וחיסל אותו. כעת, במהלך השבעה, זאת הפעם הראשונה שבה שמענו את הדברים האלה.
"חיכיתי לכל טקס שהשתתף בו, כדי לשמוע אותו מדבר", מוסיף אביו לספר. "הוא היה מדבר כל כך יפה, כאשר הוא משלב ספרא וסייפא. לא רק דיבר צבאית, אלא שילב את ארץ ישראל, את התנ"ך והגמרא, אבל לא שכח את בן־גוריון ואת גלילי. הוא ידע לשלב את הדברים כל כך יפה, עם הרבה מתיקות. רק לאחרונה הוא דיבר בפני המשפחות השכולות באירוע 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, בצורה כל כך מדויקת".
גם ההתקדמות שלו במדרג הפיקוד הצבאי, לא נעשתה משיקולי כבוד ויוקרה. "כשמח"ט הנח"ל שרון אסמן נפטר באופן פתאומי, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקיד לפני כשנתיים, פנו ליוני שייקח על עצמו את התפקיד. יוני בדיוק היה אחרי שנתיים שבהן כיהן כמח"ט בנימין וחווה שחיקה של המשפחה. הוא תכנן לצאת לשנתיים לימודים במכללה לביטחון לאומי. שאלו אותו אם הוא רוצה, והוא השיב בשלילה. לחצו עליו, והוא אמר 'אם צריך – אעשה זאת. אם שואלים אותי אם אני רוצה – אני לא רוצה את זה כרגע. יגיע הזמן. כרגע אני רוצה להקדיש זמן למשפחה'. רבים בסביבתו לא הצליחו להבין איך הוא מוכן לפספס הזדמנות כזאת".
גיסו, שירי בלייכר, מחדד את הצניעות שאפיינה אותו. "יוני היה מגדולי המצביאים. הוא היה מדויק, יודע מה הוא רוצה. הוא לא חיפש כל הזמן איך להתקדם, אלא חיפש להשיג את המטרות למען עם ישראל בצורה הטובה יותר, והכול בענווה גדולה. רק בשבוע שעבר הוא היה אצלנו בסוכה. הבן שלי בן השנה וחצי ניגש אליו והתחיל לרקוד איתו. למרות מעמדו הבכיר כמח"ט הנח"ל, הוא הצטרף אליו לריקוד בפשטות ובשמחה".
נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מתאר את השפעתו הניכרת של שטיינברג על חיילי הנח"ל, ששירתו בחברון עד הימים האחרונים. "חיילי הנח"ל שהיו בחברון עלו לצפון. אבל מי שביקר בחברון בתקופה האחרונה וראה את חיילי הנח"ל, יכול היה לראות עליהם מי המפקד שלהם", הוא מעיד. "כזאת רצינות, כזאת אחווה, כזאת חיילות, כזאת אנושיות. עוברות אצלנו חטיבות רבות, אבל על חיילי הנח"ל האלה ראינו את הפנים של המפקד שלהם במידות הטובות שהשתקפו אצלם עד אחרון החיילים".
עם נפילתו של מפקד החטיבה, ספגה חטיבת הנח"ל אבדה כואבת נוספת: מפקד גדוד סיירת הנח"ל, סגן אלוף יהונתן צור (ברנש) הי"ד, בן ה־33 מקדומים, שנפל אף הוא בקרב עם מחבלי חמאס סמוך לכרם שלום. רעייתו, ראשית צור, סיפרה כי בעלה היה "בלתי מנוצח. איש גדול וחזק, איש אשכולות". בהודעת האבל שפורסמה בקדומים צוין כי "יהונתן, אהוב על כולם, גדל על אהבת העם והארץ וראה בתפקידו כמפקד שליחות לאומית לחיזוק העם היהודי בארצו".
***************************************************************************
***************************************************************************