יום שמחת תורה תפס את כל המדינה לגמרי לא מוכנה לאסון שפקד את עמנו, ומבחינה בטחונית בעיקר, באופן לאין ערוך יותר קשה ממלחמת יום הכיפורים.
לא יהיה זה צודק או ראוי להתנפל על גופי הבטחון שאיפשרו מחדלים כה נוראים, כאשר ברגע זה, כולם, וללא יוצא מן הכלל, מסכנים את חייהם באופן בלתי מסוייג, במסירות נפש עילאית שספק אם עם כלשהו עלי אדמות הראה כדוגמתה אי פעם, או אם מזמן דוד המלך ראינו כמותה. כעת ב"ה, הצבא השתלט פחות או יותר על המצב, והחל לנקום באוייבינו.
אבל אם אנו שואפים לעתיד ורוד יותר, אין די בכך. מה שנדרש עתה הוא, לדאוג להחלטות הנוגעות לעתיד הקרוב ואף המיידי, המחוייבות להיות נחרצות, ברורות, חדות וחריפות ככל שיידרש. העם לא רק מוכן לכך לאור הזוועות הנוראיות, אלא דוקא כל חיילינו הנפלאים דורשים זאת בכל תוקף, ונמאס להם לשמש ברווזים לגחמות פוליטיות המזמינות אותם לסכן את חייהם בכניסה לקן נחשים וצרעות מתועבות של אותן חיות טורפות, שמפאת איזו שהיא טעות ביולוגית לא מובנת, נראים לנו בעלי צורה אנושית, ושוב לחזור על ריטואל מדמם ונוראי זה.
אך, לפני שנוכל לפרוט את הדרישות המתבקשות והמבוקשות על ידי כל חיילינו הגבורים, וגם ע"י הרוב המוחץ של העם, מן הראוי להעמיד כמה עובדות על דיוקן. העם כולו מזועזע היום מאכזריותם של אנשי חמס.
ראש הממשלה לא מצא דרך אחרת לתאר אותן אלא כמעשי דעאש, ואנשי זק"א לא היססו לומר שאף הנאצים לא הצליחו להתאכזר כמותם, וכהנה עוד סיווגים שלא לשבח. צר לי, אך כל זה אינו נכון, ואינו אלא פועל יוצא מבורות היסטורית משוועת, כי דעאש, לא רק שאינו חריג בנוף ההיסטורי של האומה הערבית, אלא הוא דוקא עצם התגלמותה של אומה זאת בכל מאבקיה ולאורך כל תולדותיה.
הלא כבר כאשר יצאנו לגלות בזמן נבוכדנצר, וכפי שמעידים רבותינו (איכה רבה פרשה ב) 'א"ר יוחנן שמונים אלף פרחי כהונה, ובידם שמונים אלף מגיני זהב, בקעו חיילותיו של נבוכדנצר, והלכו להם אצל הישמעאלים, אמרו להם השקונו מים, אמרו להם אכלו תחלה, ואח"כ אתם שותים, מה עשו הוציאו להם מיני מלוחים, כיון שאכלו הוציאו להם נודות נפוחים, והיה אחד מהם נותנו לתוך פיו, והיה הרוח נכנס לתוך מעיו, והיה מפרפר ומת, הוא שהנביא מתנבא עליהם ואומר משא בערב ביער בערב תלינו אורחות דדנים'.
אבל מדוע כל זה אינו מוכר מהצבוריות הישראלית? משום שהזוועות הנוראיות של השואה גרמו לכך שהיהודים האשכנזים לקחו מונופול על הסבל והזוועות של כל עמנו, ושכחו, או לאור סבלם הנורא לא טרחו להתבונן בסבל אחיהם תחת שלטון מוסלמי. הלא אם תחת שלטון מוסלמי, מבחינה כמותית, הסבל לא התקרב למימדי השואה, מבחינת אכזריותו, הוא עבר לאין ערוך את כל מה שהתגלה בשואה.
וזה הרבה אף לפני הופעת מוחמד, שהרי פלביוס (ספר חמישי) לדוגמא מספר שזהב רב היה מוחזק ביד אבותינו בשעת המצור של אספסיאמוס על ירושלים, וכאשר היו מנסים לברח מן המצור ולקפוץ מעל החומות העיר, היו בולעים זהב זה כדי להסתירו – דרך אגב בדיוק כמו בשואה – אלא שאחד החיילים האוייבים גילה תופעה זו אצל בורח אחד, ואת הזוועה שנגזרה מגילוי זה, מתאר אותה פלביוס: 'כאשר התגלה תכסיס זה אצל יהודי אחד, התפשטה השמועה שזה נחלת כל היהודים, ואז ההמון הערבי והסורי החליט לקרוע את בטנם של כל אלו שהיו מתחננים לפניהם על נפשם, וזה כדי לבדוק מה היה בו. אינני מאמין שהיהודים סבלו אי פעם מצרות קשות כאלה.
בלילה אחד קרעו את בטניהם של למעלה מאלפיים יהודים!'. אחרי עדות כזו, האם אין מקום ולהשתומם מהבורות ההיסטורית של החברה הישראלית, ובמיוחד זו של ראשי הממשלה וראשי הצבא?! כי איך יוכל עם להגן על חייו אם אינו מכיר לעומק את טבעם והפסיכולגיה של אוייביו?! ואנו רואים אותם המומים כילידם קטנים למול זוועות עתיקות יומין!
אנצליקופדיה דרושה כדי לתאר לפרוטרות מחזות מזוויעים כאלה, שלא פסקו לאורך כל גלותנו בעולם המוסלמי. שהרי לדוגמא, המשורר אבו ישק מאלווירה במאה ה-11, כותב על רבי יוסף ן' נגרלה, בנו של הפרשן התלמודי הגדול ר' שמואל הנגיד, שגם הוא עצמו כבנו שימש כעין שר בטחון של הערבים, ואף איזה מין מפקד צבאי אצלם, במילים הבאות: 'ראש הקופים הללו (היהודים) פיאר את מעונו בשיש. הוא בנה בו מעיינות מים מהם זורמים המים הטהורים ביותר, ובשעה שהוא נותן לנו לחכות בשער, הוא מתלוצץ ממנו ומדתנו.
אם הייתי אומר שהוא עשיר כמוך, אוה אדוני המלך, הייתי דובר אמת. אהה! מהרו לשחוט אותו ולהקריבו כקרבן, זהו איל שמן! אל תרחמו יותר על קרוביו ועל שותפיו, גם הם אגרו הון עתק ...'. ואכן נהרג ר' יוסף בשעת הקוממות (כך מכנה זאת המחבר!), ונצלב על ידי המון פרוע ומשולהב ביחד עם מספר גדול של יהודים. שאר פליט החרב נאלצו ככל הנראה לברוח מגרנדה לזמן מה.
ומדוע אין פלא שהדבר המשיך לאורך כל השלטון המוסלמי? משום שהדבר התחיל כבר עם מוחמד עצמו, מייסד האיסלם, שהרי בשנת 627 אנשי העיר מכה צובאים על המוסלמים בעיר מדינה, אלא שסערת רוח שמה קץ למצור. אבל מוחמד יוצא נגד השבט היהודי ה'קורייזה', למרות ששמרו על נייטרליות מוחלטת, ובשוק של העיר מדינה, חופרים תעלות, ונכרתו ראשם של כ-900 הגברים של השבט (פרט לאיש אחד שהסכים להתאסלם), וכל הנשים והילדים חולקו כסתם רכוש בין המוסלמים.
לכן, כשאני שומע ראש ממשלה, אנשי צבא, שכולם רואים בטבח של יום שמחת תורה תופעה חריגה, אני מתמלא בושה מבורותם ההסיטורית, האנושית, הצבאית והערכית. בפרט שבאופן אישי, עד אני לזוועות כאלה מצד חיות כאלה משחר ילדותי, בשעת מרד הערבים נגד צרפת באלג'יריה, ולא רק כלפינו, אלא אף כלפי אחיהם הערבים עצמם, רק באשר שיתפו פעולה עם הצרפתיים! לדוגמא מר קאדפי, ציר בפרלמנט הצרפתי מטעם האיזור בו התגוררנו, נחתך לחתיכות קטנות בגודל זית כדי לחסלו. לא הספיק למחבלים לחסלו, אלא חשו צורך ללוות חיסול זה באכזריות לא תתואר!
לאור עובדות אלה, אני בא בזה לדרוש מממשלת ישראל, ובמיוחד מהעומד בראשה, נא הביטו היטב עם מי יש לנו עסק! עם חיות בדמות אדם! ולא די לחסל אותם ואת כל התומכים בהם, אלא, עוד חובה מוסרית להחזיק לנצח בכל שטח שנכבוש מהם במחיר סיכונים ור"ל, אולי דמם של חיילינו הנפלאים. ולא רק משום ששטח זה הוא מנחלת אבותינו, אלא משום שחובה להרחיק חיות אלה מכל בני עמנו לנצח.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית, עם שניצח את אוייביו, סיפח חלקים נכבדים ממה שכבש מהם (אלזס מגרמניה, סבואה מאיטליה ועוד אין סוף מקרים), וכל זה כי זו הדרך היחידה ללמד לקח לאוייב על מנת שלא יחזור על רשעותו. אבל לצערנו, רק מדינת ישראל הפגינה מאז קום המדינה, אוויליות המביאה אותה לתת במתנה לאוייביה המנוצחים את השטחים שהיא כבשה מהם אחרי שהם תקפו אותנו, ועוד שטחים שהם כולם מנחלת אבותינו. האם ישנה התנהגות גלותית גטואיסטית קלוקלת מזו?!
מכל עבר פונים אלינו לוחמי צה"ל המתגלים בימים אלה כמלאכים ממש במסירות נפשם, ובראשם חברי היחידות המובחרות ביותר, שחלקם השתתפו כבר ב'צוק איתן' ובעוד מבצעים נוספים בעזה, ומצהירים שנמאס להם לסכן את חייהם כדי לחזור על ריטואל הקרבה חוזרת כאשר בכל פעם בסופה, ראש ממשלתנו מחזיר את רצועת עזה לאוייבינו האכזריים אלה. בבטחון מוחלט הם מצהירים: אם גם הפעם יוותרו על השטחים שנכבוש בסיכון עצום של חיינו, לא נסכים פעם אחרת להתגייס.
לכן אנו קוראים לך כב' ראש הממשלה: אדוני, מוסרית, אין לך זכות לא להקשיב לקולות אלה, אין לך זכות לוותר על מה שבדם יקר ואציל ביותר שאין כדוגמתו הושג או יושג. כי אם ח"ו לא תקשיב, אתה תסכן ח"ו את עתידו הבטחוני של עמנו, מחוץ לעובדה שאם תוותר על מה שנכבש, אתה תמצא את עצמך רומס כל הערכים היהודיים, כל ההגיון הבטחוני, כל הרוח הנשגבה שעמנו מגלה בשעות עילאיות אלה.
אין עם שגילה אי פעם שיגוב נפשי, אנושי, מוסרי, חברתי עלאי מזה שמגלים כעת כל חיילי צה"ל וכל אזרחי מדינתנו הקדושה והנפלאה! לכן חובה קדושה מוטלת על ממשלתך להתרומם למדרגה הראויה לגדולת נפשם, למסירות נפשם העילאית, ליופיים ולהדרם! ואם ח"ו תוותר על נכסי צאן ברזל אלה של האומה, שהושגו במחיר שאין לו אח וריע, ההיסטוריה לא תוכל למחול לך! אנו מצפים כאן מצדך, לא רק לאצילות, אלא לגבורת נפש ולאומץ המתעלים למדרגת רוחו של העם והדור הנפלא הזה! לך והצלח, אל תערוץ ואל תחת!