בששי בצהרים עמדתי דומם מול שני הקברים של משה אוחיון ובנו אליעד הי"ד.
ראיתי את המאות או האלפים שבאו להשתתף בלוויה ולבכות ביחד. האנרגיה של משה ואליעד פרצה שם בעוצמה גדולה. זכיתי גם לספוד להם ולבכותם. להזכיר את השיר שמשה אהב כל כך: "תיקח אותי, תיתן לי יד אתה אחד שמסוגל להתגלות תבוא, תאיר לי את ימיי באור יפה גנוז כמעט מיליון דורות ואז אני אהיה כמו שמש לעולם".
הבטחתי שם למשפחה ולחברים שכעת, לאחר שהאור הגדול של משה ואליעד הסתלק, נעמול אנחנו על שמירת האנרגיה הזו שהפכה את העולם שלנו לטוב יותר. נהיה יותר טובים, ונשתדל להוציא מתוכנו את הטוב.
אנחנו בעיצומם של ימים נוראים שמחייבים גם להגביה את המבט באמונה אל תכלית החיים שלנו כאן וגם להעמיק את המגע אל שורש הקיום שלנו.
פגשתי השבוע משפחות של חיילים שנהרגו תוך כדי קרב, של משפחות חטופים מהמסיבה ברעים, של משפחות חללים מהקיבוצים שעדיין ממתינים לזיהוי ילדיהם. פסיפס כל כך מרובה צבעים של חברה ישראלית מדממת.
זה זמן של חיזוק השורש והיסוד של הקיום המשותף שלנו. יש בינינו מחלוקות כל כך גדולות ובשנים האחרונות המחלוקות הללו ערערו את היסודות של הבית וכמעט עקרו אותנו מן השורש.
אנחנו יכולים לעבור את המשבר הזה טובים יותר. לא לוותר על דעות ולא על מחלוקות אבל כן, לשנות משהו מהדרך.
גם אני מבקש לעשות תיקון בדרך המאבק שלי באנשים שדעותיהם קשות לי ומחלוקת עמוקה בינם לביני על פרשנות התורה ועל תמונת העולם של יהדות ריבונית בארץ ישראל.
צריך להיאבק לגופו של ענין ולא של אדם. אם אדם מוביל מגמה שנראית לי רעה ופסולה, אני צריך לעשות מאמץ להיאבק בדעותיו ובהשפעתו אך הוא לא אויב. הוא חלק ממשפחתי הרחבה כשם שאני חלק ממשפחתו.
כעת, בשעות אלה ממש, ילדי משרתים בצפון ובדרום, יחד עם אנשים לוחמים שמייצגים את המנעד הרחב של התנועה הציונית, מימין ומשמאל. הקטרוג הקשה שעברנו בשנה האחרונה קיטלג אותנו ואיים לפרק אותנו. אבל אנחנו עם הלוחם באמונה על ביתו ועל חייו.
אני מבקש סליחה מאנשים שבשם להט המחלוקת האידיאולוגית פגעתי בהם ומבקש לקבל על עצמי, כחלק מהקשבה למורשת משה ואליעד אוחיון הי"ד, לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
אנחנו בפתחו של חודש ומתוחים בדאגה עד הקצה. מתפלל להצלחת צה"ל וגורמי הבטחון ומתפלל שאנחנו, אזרחים בכל מקום שהוא, נאיר פנים ונשתדל להיות רחומים זה לזה.