אנו חיים במציאות שיש בה גם טוב וגם רע והתכלית היא שהרע יתבטל והעולם יהיה עולם שכולו טוב.
שתי דרכים ישנם לביטול הרע מן העולם, האחת היא הדרך להרוס ולבטל את הרע הקיים במציאות ועל חורבות הרע הישן לשוב ולבנות עולם מחודש שכולו טוב וחיובי. והדרך השנייה היא שלא לחבל ולפגוע במציאות הקיימת, אדרבא לשמור על הקיים, ובמתינות לנסות להפוך את הרע שבו לטוב.
בעשרת הדורות שמאדם הראשון עד נח אנו מבחינים בהנהגת ההשגחה העליונה את שתי ההנהגות הללו: אדם הראשון למרות שהוזהר מראש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת גורש מגן עדן אך לא נשללו ממנו עצם החיים, וכך גם קין לאחר שהרג את הבל גם עליו לא נגזרה מיתה אלא נענש בגלות של "נע ונד תהיה בארץ", כך שלמרות החטא והכישלון נתנה להם ההשגחה העליונה הזדמנות נוספת לטפל ברע ולהפכו לטוב.
הנהגה אחרת אנו רואים עם דור המבול, דור שעליו נאמר: "וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", לגביהם מביעה ההשגחה העליונה חרטה, ככתוב: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה . . . כי נחמתי כי עשיתם", ואכן המבול מחה את העולם החוטא בתקוה שנח יבנה על חורבותיו עולם חדש. מהאמור רואים אנו בראשית ימיה של האנושות שתי הנהגות: מצד אחד ההשגחה העליונה נוהגת במידת הרחמים, אינה מכלה את הרע אלא נותנת לו הזדמנות להטיב את דרכו, כמו שנאמר לקין: "הלוא אם תטיב שאת". ויחד עם זאת רואים אנו שעם דור המבול היא נוהגת במידת הדין, מתנחמת על בריאת האדם ומחליטה למחות אותו מעל פני האדמה - איך נבין את ההנהגה הכפולה של ההשגחה?
את דרכה של ההשגחה העליונה נוכל להבין בהתבוננות בהיסטוריה האנושית. את התקופה מבריאת האדם ועד מתן תורה יש לראותה כתקופה של חיפוש דרך, שבה הדמויות המרכזיות כפרטים והחברה האנושית ככלל מנסים לעצב כללי התנהגות כזו שבסופם אינם עומדים במבחן ומסתיימים בכישלון. אבל הכישלונות הללו לא היו לשווא, הם משמשים לקח לדורות בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" [גיטין מג א]. והעמידה הזו אינה נלמדת רק מכישלונו של האדם אלא גם מתגובתה של ההשגחה העליונה, גם ממנה אנו לומדים לקח לדורות.
כבר בראשית הבריאה "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". והלימוד הוא שאדון כל המעשים הוא אב הרחמים, החס מלאבד כל יציר, אפילו הפחות שביצורים, או לְכַלֵה כל כח המצוי במציאות, וממנה על האדם להסיק שלכתחילה הדרך המועדפת שבה צריך לדבוק האדם כשהוא בא לשנות מצב רע, אל לו להרוס או להחריב את הרע הקיים, אלא לנסות לתקן את מגרעות הרע בסבלנות, לתקנן באורך זמן וברחמים רבים, באופן שגם הכוחות שהם עתה רעים, לא יאבדו מן המציאות, אלא להשאיר אותם ולאחר טיפול נכון להפוך את הרע שבהם לטוב.
זוהי הדרך הקבועה והרצויה לכתחילה, ורק במקום שאין דרך אחרת, כאשר הרע הוא כל כך נשחת עד שאין לו תקנה, רק אז משתמשים במידה של "השחת, שרוף וכלה" [סנהדרין נה א], כמו שהיה בדור המבול שההשגחה העליונה השחיתה כל בשר אשר בו רוח חיים, אבל ההשחתה הזו הייתה אירוע חד פעמי בהיסטוריה האנושית, שלאחריה מבטיח בורא עולם ששוב לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.
לקח נוסף אנו לומדים מהמבול, שגם אם העונש היה בלית ברירה עדיין לא היה בו כדי להביא לתיקונו של העולם, שהרי הניסיון לאחר המבול לבנות עולם חדש על חורבנו של העולם הישן שלפני המבול לא צלח, ונח שהיה תקוות האנושות המחודשת לא עמד במבחן, לא זו בלבד שלא התעלה על חולשות האדם ושימש דוגמא של האדם החדש, אלא התגולל ערום באוהלו שיכור משתיית היין.
גם מהתקדים של נח והמבול אנו לומדים שתיקון העולם ועקירת הרע שבו לא יבואו על ידי פעולות של הריסת המציאות הקיימת הרעה וחורבנה, אלא דווקא על ידי פעולות חיוביות בסובלנות ומתינות שיהפכו לבסוף את הרע לטוב. ויש בכך גם לקח לדורנו שאל לנו להרס ולבלע את המציאות הקיימת, ואפילו אם סדרי החיים שלה מלאים מומים וחסרונות רבים, גם אז אל לנו להיות מהירים במעשה התיקונים, מפני שדרך התיקון המהיר הפוגעת בדרכים הישנות, היא מאבדת יחד עם הרע גם את הטוב.
וגם אם לפעמים יש בחוסר ברירה מקום לדרך הזו של שבירת הקיים, אבל זאת רק במקרים שאין כל אפשרות אחרת לתקן בדרך חיובית, כמו שבירת הלוחות על ידי משה, שעליה נאמר לו: "יישר כחך ששברת", אבל חלילה להפוך את דרך השבירה לדרך כבושה ותמידית.