הפער העצום בין הרוחות שהיו בעם לפני החג ובין אלו שלאחריו אינו נתפס. רגע לפני כניסת החג עוד יצאו דיווחים על הפשרה בנוגע למחיצה והקפות שניות של תורה ברחובות תל אביב כשכל צד במפה הפוליטית חש רגשות בוערים בתוכו. תחושה קשה של מאבק פנימי על זהות והזדהות, על יהדות ודמוקרטיה ועל 'הבית המשותף – הייתכן?'.
הכאב המשותף שאחז בכולנו בצאת החג השכיח את הרגשות, הזיז הכל הצידה והציף בכולם צורך להתאחד יחד מול האויב שבחוץ. אותם מחבלים ארורים וחסרי צלם אנוש הוכיחו לנו כי אותם סיסמאות שנאמרו בכל אולפן ודיון, כי הנאצים לא הבחינו בין יהודים דמוקרטיים ואמונים אלא שחטו את כולם וכי האויב מעוניין בהשמדתנו כליל וללא כל הבחנה, הן באות לפתחנו ומוכיחות את אמיתתן הצורבת, המזעזעת.
רגשות הזעם והכעס של עם ישראל כולו התאחדו למול האיום, אל מול הסכנה המשותפת. כולם התגייסו בן רגע למילואים, כולם גייסו כספים למען החיילים והמשפחות השכולות או הנצורות בדרום, כולם פועלים יחד, כתף אל כתף, 'כאיש אחד בלב אחד'. אך יתרה מכך, נראה כי מאבק הזהויות שהיה בין המחנות שינה פניו והתקרב איש אל אחיו. משלוחי מזון רבים נשלחו מחילונים לדתיים ובהם מצוין האם האוכל כשר או לא, חרדים רבים שהפכו דה-פקטו לתומכי לחימה ונערי משלוח בכל הארץ עבור צרכי החיילים בשטח, עם או בלי כיפה, חיילים רוקדים יחד עם חסידי ברסלב ואף מנהיגי המחאות משני הצדדים שמצדיעים לצד השני על עשייתו הברוכה במאמץ המלחמתי.
נראה לרגע שהמבט המשותף לעתידה של המדינה החל להתיישר כי המחיצות שחצצו בין המחנות הוסרו. אל נטעה לחשוב שסוגיות הליבה בהן עסקנו בשנה האחרונה לא ישובו אל שולחן הדיונים להכרעה, אך המציאות מראה כי השיח יכול להשתנות פלאות. הזיק היהודי שהורחק בקרב חלקים מהציבור חזר להסכמה ציבורית והצדדים רואים זה את זה פנים אל פנים. ההכרה במדינה יהודית ובצדדים השונים ביהדות ניעור בלבבות הציבור כולו אשר בעת משבר התאחד סביב אותה סיבה בגינה טבחו המחבלים השפלים באחינו – יהדותם.
הוויכוח על זהותה של המדינה שוב ישוב, כפי שהיה עוד שנות הקמתה של המדינה. אך נראה שיש תשובה ברורה לשאלה "מדוע אבותינו ידעו להסתדר למרות המחלוקות ולהקים את המדינה?" – תחושת האחדות בזהותה הבלעדית של ישראל כמדינת העם היהודי. כפי שאמרה גולדה מאיר לסנאטור דאז, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "לנו היהודים יש נשק סודי – אין לנו מקום אחר ללכת אליו". אותה תחושה חוזרת אלינו כעת, אחרי חמישים שנה שכוסתה בעפר מאז האיום האחרון על עצם קיומנו. אותה תחושה שעלינו להמשיך ולהעיר בלבבות דורות קדימה. לא מתוך פחד כי אם מתוך שייכות וגורל משותף לכולנו, יהיו המחלוקות כמה שיהיו. כולנו מבינים שאנו יחד בגורל המשותף שלנו, בקיום שלנו.
זו הזדמנות עבורנו לשוב ולברר את נושאי הליבה שלנו מתוך תחושת הדדיות והאחווה אמיתית אשר לדאבון נכפה עלינו שתתעורר בנו מחדש בנסיבות טרגיות. כעת עלינו לדבוק ביחד, לרצות בו בלב שלם מתוך הבנה שלכולנו עתיד משותף ומתוך כך להכריע בסוף בחיים הישראליים של כולנו. המלחמה היא מול האויב ולא מול זהותנו, בה האויב לא מבחין.
הכותב הוא מנהל מספר מרכזי 'זהות יהודית' ברחבי הארץ וסמנכ"ל OU ישראל