חוליית המחלצים נתנה הוראה אחת בלבד: אל תביטו לאחור. אנחנו הופכים את סדום, אתם עולים על ההר ולא מביטים אחורה. אשתו של לוט לא עמדה בפיתוי, הציצה והפכה לנציב מלח. לוט הלך קדימה וניצל.
ברגעי שבר ובעת אפלה הפיתוי להביט אחורה גדול מאוד. השבר לא נתפס, והלב מבקש לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה. אבל הגלגל לא יחזור אחורה. אי אפשר להחזיר את הטוב שאיבדנו. הוא אבד ולא ישוב. האנשים הטובים שלנו שנרצחו באפלת הרוע השטני לא יחזרו.
אבל גם אם לא נוכל לחזור לעולם הטוב שהיה עדיין עומדת בפנינו האפשרות לברוא עולם אחר וטוב יותר. אם נביט קדימה, ניקח את הכאבים והאובדן ונייצר עולם טוב יותר. עוד יבואו ימים אחרים, שבהם יהיו לנו כוחות הנפש להביט אחורה ולהפיק לקחים, אבל עכשיו אסור להסתכל אחורה.
אני רואה אנשים אומללים שעסוקים בחשבון של האשמות וליבי יוצא אליהם. איני כועס עליהם חלילה, אני מבין אותם מאוד, מבין וכואב עליהם. האשמות וכעסים לא יחזירו את המתים. שום דבר לא יחזיר את המתים. עוד אנחנו הולכים אליהם והם לא יבואו אלינו. לא עת האשמות, לא עת כעסים ולא עת לחפש אחראים. לכל אלו עוד יהיה בהמשך הדרך עוד הרבה זמן, עכשיו נמשיך הלאה למען מדינה טובה יותר לילדים ולנכדים שלנו.
לפני חמישים שנה בדיוק, בשלהי מלחמת יום הכיפורים כתב עוזי חיטמן את המילים הבאות:
"אני הולך קדימה - לא מביט אחור.
...אלך על אם הדרך - לא אפסיק לצעוד,
ואכרע גם ברך - אלך לי עוד ועוד.
...לא נדע גם פחד - לא נדע מכאוב,
ונלך ביחד - עד הסוף הטוב."