הרשימה הזאת נכתבת בעיצומה של המלחמה הכי קשה שחווינו כאן במדינת ישראל – 10 ימים מאז בוקר השבת שחורה שבה פרצו מאות מחבלי החמאס את הגדר, פרצו למחנות צה"ל וליישובי עוטף עזה ומערב הנגב רצחו מאות חיילים, קשישים, נשים ילדים ותינוקות, שרפו ובזזו והמיתו אותם בכל מיני מיתות משונות שלא ברא השטן. בתגובה פשט צה"ל על העיר עזה ומידי שעה מוצפים המסכים שלנו בתמונות של בנינים נופלים ועיר בוערת, ואין לנו נחמה.
לא עת שירים העת הזאת ובכל זאת מזדמזם בראשי כל העת בשיר שהלחין המוסיקאי עמנואל זמיר בחודש נובמבר 1956, בעיצומו של מבצע קדש, את מילותיו של הנביא עמוס (בשינוי הסדר):
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, אֵשׁ
בְּחוֹמַת עַזָּה
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ
בְּחוֹמַת עַזָּה
וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.
עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה
וְעַל אַרְבָּעָה
לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
בשורות הבאות ברצוני להסביר את הנסיבות שהביאו את עמנואל זמיר להלחין טקסט כה מלחמתי שלא לומר – אכזרי.
כידוע לכולנו בשנת 1948 הוכרזה עצמאות מדינת ישראל ועם תום מלחמת השחרור נחתמו גבולותיה ורצועת עזה, נשארה מחוץ לגבולות המדינה. (נזכיר רק שזהו חבל ארץ שישבו בו יהודים לסירוגין מתקופת החשמונאים ועד פרעות תרפ"ט ואז פונו ולא הורשו לחזור. במקום יהודים התיישבו בעיר מרצחים).
מתחילת שנות ה-50 ספגה המדינה הצעירה פיגועים רצחניים שביצעו חוליות הפדאיון שיצאו מירדן, ממצרים ומרצועת עזה: הנה רשימה חלקית: בדצמבר 48 נרצחה אשה בקיבוץ בארי. בליל הסדר של שנת 1950 נרצחו 3 חיילים בנחל הבשור, חודש אח"כ רועה צאן נרצח ליד תל רעים. בינואר 1951 בוצע רצח בעין השלושה, בספטמבר 1952 - רצח ברברה פרופר "הרועה משדה בוקר", במרץ 1954 - 12 קורבנות ברצח במעלה עקרבים, בספטמבר 1954- רצח שני אחים בין בית קמה לאשקלון. הנובמבר 1955 נרצחו חמישה לי' שדרות ושניים ליד קיבוץ ארז. רשימה חלקית כבר אמרנו? מסקנה: שקט לא היה כאן מעולם. גם לפני מלחמת ששת הימים (וכיבוש יהודה שומרון עזה וסיני) הרגו בנו הערבים מסביב.
והיה כמובן הרצח של רועי רוטברג, המא"ז של נחל עוז, שנרצח בשדות הקיבוץ בל"ג בעומר תשט"ז, 29 באפריל 1956, גופתו נלקחה לרצועה שם התעללו בה הערבים לפני שהחזירו אותה. רצח שנכנס לזיכרון הלאומי בגלל ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו, שבו הזכיר כי "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת"?
לסיכום: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור, שהסתננו בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן. ישראל הגיבה מידי פעם בפעולות תגמול אך אלה לא הרתיעו את מבקשי רעתנו.
מלחמת סיני שפרצה באוקטובר 56 פרצה בין השאר כדי לשים קץ לפעולות הפדאיון. בספר "קהילה יהודית בעזה" מאת חגי הוברמן, אני מוצאת את הדף הקרבי שכתב מפקד חטיבה 11 ששיחררה את הרצועה, אל"מ אהרון דורון, בו הוא מגדיר את עזה כ"חלק חי מגופה של ישראל שנקרע ממנה... בסיס לשליחי מצרים המרצחים... וממול נחל עוז, בארי, כיסופים, נירים- שרשרת ישובים פורחים מול הגבול העויין....."
נשמע מוכר, נכון? 67 שנים עברו מאז וכאילו נכתב היום.
אבל נחזור לשיר שכתב עמנואל זמיר בעיצומו של מבצע קדש. השיר התקבל בציבור בהתלהבות רבה והושר בכל הארץ. להקת עמנואל זמיר כללה את גיל אלדמע (לימים חתן פרס ישראל לזמר עברי התשס"ד) באקורדיאון, מישה אפלבאום עם הדומרה ועוד נגני בס וגיטרה, ואיתם הזמרים חנה אהרוני, אהובה צדוק, מרים אביגל, שרהלה זמיר ועוד. המוסיקאי וחוקר הזמר נחומי הר ציון תושב ניר משה שבנגב, מספר: "לימדתי את השיר בחוג של זמיר בחדרה ימים ספורים אחרי שחובר, מתוך כוונה ברורה לעזה". כעבור חודש הקליטה את השיר גם מקהלת "קול ציון לגולה".
לאחר מכן, בתאריך 15.2.1957 נדפס השיר בשם "שילחתי אש בחומת עזה" בעתון "במעלה" כרך כ"ז חוברת 3. ובכך ירד עליו מסך כי בשנים הבאות לא הושמע השיר מעולם ברדיו, גם לא באירועים שהוקדשו לעמנואל זמיר. אני מעיזה לשער שהרעיון של עמוס הנביא לשרוף את חומות עזה לא עלה בקנה אחד עם כמיהתנו לשלום... מילות השיר הרתיעו את עורכי המוסיקה ואפילו בתוכניות נוסטלגיה התעלמו ממנו.
כדי להבין למה נעלם השיר פניתי לשרהל'ה זמיר אלמגור, אלמנתו של עמנואל זמיר (שנהרג בתאונת דרכים לפני 61 שנים). שרהל'ה אשה מקסימה ונמרצת שהקדישה את כל חייה להנצחת יצירתו וכה אמרה לי: "אכן, עמנואל כתב את השיר הזה בעיצומו של מבצע קדש מתוך זעם גדול על ערביי עזה, והשיר התפשט עד מהרה בכל רחבי הארץ. אבל יש לזכור שעמנואל עצמו היה מיודד מאד עם ערביי הארץ, הוא היה חבר ב"חברה להבנה וידידות עם ערביי ישראל" ביחד עם אמנון לין, וטען שהמשוררים וערביי ישראל שונים לגמרי מהאוייבים האכזריים שמסביב".
ומוסיף המוסיקאי וחוקר הזמר נחומי הרציון: "הכפר הארץ ישראלי היה בשביל זמיר דבר אחד. לא היה כפר יהודי וכפר ערבי. היתה תרבות כפרית אחת. זאת ללא ספק אחת התפישות שעיצבו את דרכו".
וכאן באה גם התשובה לשאלתי מי החביא את השיר: "במשך השנים פנו אלי לא פעם אנשי ימין וביקשו להשתמש בשיר. סירבתי בנחרצות והודעתי להם שאתבע כל מי שיעשה שימוש בשיר של עמנואל, כי אנחנו אנשי שלום".
בשנים הבאות הוזכרה עזה בכמה שירים, הנה רשימה חלקית:
נעמי שמר כתבה בשירה "יום ח' בשבוע" בשנת 1958:
"אז על גב חמור אל עזה נעבור...."
אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1968 שרה להקת פיקוד הדרום את השיר "לך לעזה" למילותיו של יוסי גמזו (לחן יוסי ואלד) שמתאר הכל בהומור:
"מספרים כי עוד בזמן עתיק-יומין,
המצרים שלחו מעזה פדאין.
ואפילו לשמשון עצמו, ימים רבים,
הם עלו, חביבי, על העצבים".
בשנת 1970 כותב דודו ברק את פרחים בקנה (ללחנו של אפי נצר) והוא אופטימי מאד:
"השמש יידום בן עזה לרפיח ירח ילבין על פסגת החרמון פרחים בקנה ובנות בצריח ישובו לעיר חיילים בהמון"
ואריק אינשטיין בשירו "סע לאט" (לחן: מיקי גבריאלוב) הזכיר את עזה בשנת 1974 (אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים) בצורה נחמדה פחות:
"ואני חושב: עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל....".
והיו עוד שירים, אבל לא באתי היום לסקור את עזה בזמר העברי, רציתי רק לספר על שיר אחד שהושכח ונעלם במשך יותר מ-60 שנה ולצערנו הרב נהיה אקטואלי מאד השבוע. האם, בדיוק כמו הספדו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, לא רצינו לראות את המציאות נכוחה? כנראה.