עמיחי רובין הי"ד נפל בקרב ביום שמחת תורה לצד המ"מ שלו שילה ראוכברגר הי"ד, להם היה קשר מיוחד.
במשפחתו של רובין מספרים כי כבר מתחילת המסלול ולכל אורכו הייתה הערכה וקשר מאוד חזק ומיוחד היה בין המ"מ שילה ראוכברגר לעמיחי, וגם הפוך כמובן, ברמה המקצועית והאישית כאחד.
בסיום מסע כומתה בחר המ"מ שילה בעמיחי 'לקבל את כומתתו'. עמיחי היה 'נגביסט' מקצועי מצטיין וכך ראה אותו שילה, לכן לדבריהם אך טבעי היה שברגע האמת בקרב המתואר יקרא לו להלחם לצידו. ונפלו שניהם יחדיו. "בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ".
עמיחי, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני היה ביום שמחת תורה בבסיס על גבול רצועת חבל עזה, בעת שנשמעה האזעקה ולמעשה החלה המתקפה הרצחנית של מחבלי החמאס.
ההוראות היו שכל החיילים נכנסים לחדר האוכל בעת האזעקה וכך עשו כולם כולל השומרים.
בחסות האזעקה וכניסת החיילים למרחב המוגן הפתיעו ופרצו מחבלים לבסיס, ירו וזרקו רימונים לתוך חדר האוכל.
הלוחמים מספרים כי בתוך כך היה זה עמיחי שהתעשת, לקח את רובה הנגב שלו ויחד עם המ"מ התמקם באחת היציאות של חדר האוכל, בחירוף ומסירות נפש ממש ניהל קרב במשך כשעתיים וחצי עם המחבלים.
המ"מ שילה ראוכברגר הי"ד היה מהראשונים להיפגע. בהמשך עמיחי נפצע בברך, התכופף תוך שהוא ממשיך להילחם ואז נהרג.
מפי חיילים נאמר כי שילה לקח פיקוד, קפץ ראשון לדלת שהכי קרובה למחבלים וניהל את הקרב בגבורה, המשיך לירות תוך שהוא פצוע וקיבל רסיסים בחזה. קפץ ראשון, התעשת ראשון וכאשר עמיחי נפצע הוא זה שהורה לחייל אחר לקחת פיקוד.
כמו כן, עמיחי הי"ד היה מהראשונים שהסתערו והשיבו אש, תוך שהוא הורג מחבלים ומציל חברים שלחמו לצידו.
כשנפל מיד החליף אותו חייל אחר שווידא כל הזמן שהוא בהכרה עד שהגיע החילוץ. שש שעות אחרי שנפגע הוא פונה להדסה עין כרם בירושלים, שם נאבק על חייו ובכ"ה בתשרי נפטר מפצעיו.
חיילים נוספים מהמחלקה - סה"כ חמשה במספר - נפלו בבסיס ובקרבתו. בנופלם נתנו את החיים - לחבריהם החיילים ולישובים הסמוכים אליהם לא הגיעו המחבלים.