התחלה// נולד בשנת 1962 וגדל בנס ציונה. בצעירותו נסע עם המשפחה לשליחות באנגליה, שם רכש אנגלית ברמת שפת אם ולמד שחייה, שני דברים שעזרו לו בהמשך. התבלט בנבחרת השחייה של בית הספר והשתתף בתחרויות שחייה באנגליה.
על מדים// לאחר סיום כיתה י"ב במגמת תקשורת בבית הספר בזק בירושלים, התנדב ליחידת מודיעין מסווגת. לאחר מכן עבר לגדוד 890 של הצנחנים - פלוגת נובמבר 81', בפיקודו של שר הכלכלה דהיום, ניר ברקת. "במסגרת ההכשרות במסלול הצנחנים, ניר השתדל לשלוח לקורס חובשים כמה שיותר חיילים, ואני ביניהם. בהמשך החלטה זו התבררה כנבונה. במלחמת לבנון הראשונה היינו בין הראשונים, באנו מהים ונחתנו ליד שפך נהר האוואלי ובמשך שמונה חודשים ראינו הרבה קרבות. הייתי חובש צעיר שהגיע ישר לשדה הקרב, טיפלתי בלא מעט פציעות, כולל של חבר יקר, עודד יזרעאלי ז"ל. לצערי הוא מת לי ממש בידיים". לאחר סיום המסלול בצנחנים יצא לקורס קצינים והמשיך לשרת בלבנון במסגרת אחרת עוד כשנתיים.
לימודים והייטק// לאחר השירות בסדיר ובקבע התקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה בקליפורניה ונסע ללמוד שם. אחרי שבע שנים מעבר לים, כשהוא כבר עמוק בעסקים, חזר ארצה והקים חברת הזנק בתחום הטכנולוגי. "השתתפתי בהקמת חברות הייטק, בגיוס משקיעים וכדומה".
חוזר וחוקר// בשנת 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה הוא חזר לצה"ל לתקופה נוספת של שירות קבע כדי לחקור את היחידות והאירועים בגזרת 623. החומר ניתן לוועדת וינוגרד לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה. "במשך כמה חודשים ישבתי בחטיבה 623 במחנה סירקין, הבסיס של כמה מהיחידות המובחרות. עשיתי עליהם את התחקיר והעברתי ספרים עבי כרס עם המסקנות שלי על התפקוד שלהם בקרב".
טראומה// את מלחמת לבנון, כמו גם את השירות הצבאי, הוא סיים בטראומה בלתי מודעת. "באותם זמנים לא דיברו על טראומה או פוסט־טראומה. אף אחד לא התייחס לזה או טיפל בזה. במשך השנים, בכל מיני סיטואציות, בעיקר של תהליך קבלת החלטות אצלי, ראיתי שאני מאוד פוחד מהמוות. כשהבן שלי היה תינוק הייתי מתעורר כמה פעמים בלילה כדי לוודא שהוא נושם. הייתי מסתכל על אנשים ובודק אם הם נושמים. בשלב מסוים הבנתי שזה לא בדיוק נורמלי. זה היה בתת־מודע. לימים, אחרי שלבן משפחה קרוב היה אירוע מוחי ועשיתי לו החייאה כפי שלמדתי, החלטתי לטפל בזה בצורה ייחודית".
חובש בשלישית// הצלת החיים סגרה מעין מעגל עם הפוסט־טראומה, ובעקבותיה גמלה בליבו ההחלטה ללכת לקורס חובשים נוסף, הפעם במסגרת 'איחוד הצלה'. "החלטתי שאני צריך לחזור ולהתמודד עם טראומת העבר". אולם בשל חוסר התאמה הוא החליט לצאת לקורס חובשים בפעם השלישית במספר, בסניף מד"א בשדרות, הסמוכה למקום מגוריו בכוכב מיכאל. מאז סיום הקורס הוא מתנדב בתחנה בשדרות ואף מסיים בימים אלה קורס נהגי אמבולנס במד"א.
הפצצת השכמה// בליל שמחת תורה האחרון הוא סיים משמרת ערב וחזר הביתה בשעה מאוחרת כדי לישון כמה שעות, ותכנן לחזור לשדרות למשמרת נוספת בשבע בבוקר. "הייתי עייף ולא התעוררתי מהשעון המעורר. מה שהעיר אותי היו הבומים בשש וחצי. התגלגלתי מהר מהמיטה ועפתי החוצה. הייתי מאוד לחוץ, כי אני רגיל להגיע רבע שעה לפני תחילת המשמרת. לפי התזמון הייתי אמור להגיע בשבע בדיוק. המזל הגדול שלי שמבחינתי איחרתי, כי אם הייתי מגיע כפי שתכננתי – לא הייתי בחיים".
מארב// "הכביש היה ריק לגמרי. נכנסתי לשדרות ולפניי נסע רכב ברלינגו לבן בקצב הסמבה. אני מיהרתי, אבל מסתבר שזה מה שהציל אותי. הרכב נכנס לכיכר ואני מאחוריו. שמעתי רעש של נפילות או יציאות של כיפת ברזל. פתחתי את החלון כדי לשמוע אם יש צבע אדום, ופתאום שמעתי ירי מנשק קל. מרחוק ראיתי קבוצה של אנשים שנראו שוטרים, זיהיתי אחד עם כובע משטרה. חשבתי שאלו שוטרים שיורים על מחבלים. אבל לפתע אחד מהם קפץ והתחיל לירות על הברלינגו. עוד לא הספקתי להבין מה קורה והוא הפנה את הקנה אליי והמשיך לירות. זינקתי מהרכב, התגלגלתי על הרצפה, והוא המשיך לדלוק אחריי תוך כדי ירי. קיללתי את הרגע הזה שאין עליי אקדח. זיהיתי פינת מחסה במעלה הרחוב ורצתי לכיוונה, חיכיתי בכל רגע להרגיש את המכה של הכדור בגב. בשלב מסוים המחבל עצר והתחלתי לחפש טלפון כדי להזעיק עזרה, כי המכשיר שלי נשאר ברכב".
טבח בכיכר// "אחרי כמה ניסיונות נואשים למצוא טלפון, החלטתי לחזור לכיוון הרכב שלי ולנסות לקחת את הטלפון משם, בתקווה שהמחבלים כבר עברו הלאה, כי ברקע המשכתי לשמוע ירי צרורות בלתי פוסק. בהתגנבות ירדתי בחזרה, תוך הסתתרות זריזה בין העצים והצמחייה. בדרך ראיתי עוד רכב ירוי, שהדלתות שלו פתוחות והנוסעים שלו שמוטים החוצה, ללא רוח חיים. ואחר כך עוד רכב ועוד רכב. אחרי שריססו מרחוק, הם הגיעו לעשות וידוא הריגה מקרוב. הבנתי שהיה כאן טבח. כל רכב שעבר, הם טבחו בו. הייתי היחידי מכל עשרת הרכבים שהיו בשיירה שניצל".
גודל השואה// היות שהטלפון לא נמצא ברכב וכנראה נגנב על ידי המחבלים, והרכב היה לכוד בין שאר הרכבים, החליט לקחת את המדים ולהתקדם רגלית ובהתגנבות לכיוון תחנת מד"א. "אחרי שעברתי את הכיכר, ראיתי על המדרכה ליד תחנת האוטובוס עשרות גופות של אנשים זקנים ואז הבנתי את גודל השואה. בדיעבד התברר שהקשישים היו בדרך ליום כיף בים המלח, המחבלים הורידו אותם מהמיניבוס וכיסחו את כולם. לאורך הציר ראיתי עוד ועוד מכוניות ירויות באמצע הכביש. כל שדרות הייתה ככה, פירקו את העיר".
ערפל קרב בתחנה// לאחר דקות ארוכות שנדמו כנצח הוא הגיע לתחנת מד"א. "הם היו כל כך בהלם המצב, שאף אחד לא אבטח את המקום. המחבלים יכלו להיכנס לתחנה בלי בעיה. בדקות האלה אף אחד עוד לא הבין מה גודל האירוע, היה ערפל קרב סמיך. בהמשך הצבנו בכניסה את אחד החובשים עם אקדח. לאחר יומיים, בשיחה עם חבלן שריכז את תחמושת האויב שהגיעה לשדרות, הבנתי שזה לא היה עוזר לנו. עם כמות התחמושת שהם הצטיידו בה, המחבלים יכלו להרים את הבניין, כמו שעשו לתחנת המשטרה".
בית חולים שדה// בשעה 7:25, כשהגיע לתחנה, הפצוע הראשון מירי כבר חיכה במקום. "הוא היה מחורר, מיד התחלנו לטפל בו ואחר כך פינו אותו לבית החולים. אני לא יודע אם הוא שרד. היינו מעט מאוד חובשים ופרמדיקים. בהמשך הצטרפו פרמדיקים שגרים בשדרות והתגנבו תחת אש. התחנה לא הייתה מוכנה לאירוע שכזה. לקחתי את כיתת הלימוד ואת המטבחון, פיניתי החוצה את כל הציוד, הבאתי מיטות, מזרנים, חומרי חבישה, ציוד החייאה וכל מה שנדרש - והפכתי אותם לבית חולים שדה".
חברה קדישא// במשך שעות ארוכות הגיעו לתחנה עשרות פצועים, כולל אנשי משטרה. "בשעות אחר הצהריים, עם ההשתלטות של הצבא על העיר, לאט לאט התחילו להגיע גם הגופות. זה היה השלב הכי קשה בשבילי. היו אצלנו גופות של אזרחים המון זמן על האספלט, והיינו צריכים לחכות לחבלן משטרתי לפני שיכולנו לטפל בהן ולהכניס אותן לתוך השקיות. רק אחרי שהוא הגיע התחלנו לסדר אותן בתוך השקיות הלבנות. אחרי כל כך הרבה שעות, זה היה יותר קשה. הכול מלא בדם. הייתי צריך לשטוף את הרצפה כל כמה דקות. זאת הייתה עבודה לא נעימה, בלשון המעטה. למרות ששטפנו את הידיים, הריח של הדם עוד לא עבר".
ללא הפסקה// את תחנת מד"א בשדרות הוא עזב ביום ראשון בשעה 12:00 בצהריים, לאחר כ־28 שעות רצופות של הגשת עזרה ראשונה. "ישנתי רק שעה, האדרנלין עובד כל הזמן. המסה הקריטית הייתה בשבת. בשלב מסוים הגיעו כוחות נוספים וכבר לא היו צריכים אותי. זה היה כבר היום השני ללחימה והעיר הייתה מטוהרת כמעט לגמרי. לא היה לי רכב, אז תפסתי טרמפ הביתה עם אחד השוטרים מיחידת יואב שהוקפץ מקריית גת".
*** מורשת קרב ***
אור בתוך החושך// "שמרנו על מורל מאוד גבוה. לא הייתה נפילת מתח. היו איתי חבר'ה לעניין. הייתה לי לעזר רב העובדה שהייתי חובש קרבי, ולא רק אזרחי. זה מה שתרגלו איתנו בצבא, לעומת חובשים אזרחיים שמתורגלים יותר בטיפול במחלות, כך שידעתי להתמודד עם המצב לגמרי לא רע".
תנו לצה"ל לנצח// "בתפקיד האחרון שלי במילואים הייתי בגדוד קנ"י, קצין ניהול ידע, ואף תפקדתי כסמג"ד ב'. נורא קל לשפוט בלי לראות את התמונה כולה, אבל כקצין עם ניסיון מצטבר, אני חושב שכל המערכות היו במעין תרדמת. המלחמות מלמדות אותנו להיות יותר אסרטיביים ויותר מוכנים, משהו שהיה חסר לי בכל המערכה, ואני לא מדבר רק על צה"ל. השגרה, השאננות והיוהרה באו כאן לידי ביטוי. עלינו להתעשת מיד ולהסתכל לעובדות בעיניים".
ביטחון עכשיו// "צריך להחזיר את כיתות הכוננות לערים וליישובים, יחד עם הרבש"צים. כרגע זה לא קיים, או לא קיים בצורה נכונה ומערכתית. בשדרות אין כלום, מסתמכים רק על צה"ל. אני חלילה לא מזלזל בצה"ל, אני חלק ממנו. אבל אנשים מקומיים, שמכירים את המקום, צריכים להגן עליו. חייל צעיר שחי ברעננה לא מכיר את העיר ולא יודע את נקודות התורפה שלה. זאת טעות פטאלית שזאת התוצאה שלה".
עם ישראל חי// "עם ישראל חזק והוא תמיד טוב במשברים. זה משבר שיחזק אותנו, רק צריך לפעול. פחות דיבורים, יותר מעשים".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***