עם פרוץ המלחמה בדרום מיהרו קצינים ולוחמים שכבר פשטו את המדים לפני שנים רבות בשל גילם המבוגר, ללבוש אותם שוב.
הם לקחו את הנשק וחשו לעזרת אחיהם שבדרום. אבל דומה שהלוחם המבוגר ביותר שהתגייס ועלה על מדים הוא לוחם מחתרת הלח"י בעברו עזרא יכין. יכין כבר חצה את גיל 95 אך ממשיך לשרת במילואים. הוא אומנם אינו משרת כלוחם, אבל מגיע בעיקר כדי לתת ללוחמים מוטיבציה ולומר להם, לנוכח הפרעות שמחוללים הערבים, שגם בפעם הזאת ננצח.
"אני מופיע לפני חיילים, מבהיר להם את המצב, מעודד אותם ומספר להם איך בזמננו ניצחנו עם מסירות הנפש של אהבת ישראל. אני אומר להם: ככל שתאהבו את עם ישראל ואת ארץ ישראל, ככה יותר ננצח. אהבת ישראל היא הכוח שמניע יותר מכל נשק, היא שמפעילה את הנשק שלנו בצורה הנכונה, היא שתנצח. קומו עם אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל ומגרו את האויב והושעתם את ישראל", אומר יכין בהתרגשות.
מאז פרוץ המלחמה יכין מסתובב בבסיסים, וחיילים רבים מפרסמים ברשתות החברתיות צילומי סלפי עם חייל המילואים הוותיק ביותר. יכין מסונף באופן כללי לרבנות הצבאית, לחיל החינוך בכלל וליחידה של מרצים הנקראים 'מעבירי הלפיד' השייכת לחיל החינוך. "שלושת הגורמים הללו הם שמפעילים אותי, אך במלחמה הזאת מי שחטף אותי ראשון זוהי הרבנות הצבאית".
בוקר, צהריים וערב עובר יכין בהתרגשות ובנאומים חוצבי להבות בין עשרות אלפי החיילים ומפיח בהם רוח ישנה־חדשה. "בכל מקום שאני מופיע לפני חיילים, והייתי בכמה בסיסים, שומעים כולם ומקבלים אותי בהתלהבות כי מכירים אותי מההרצאות ומהספרים שלי. החיילים נושאים אותי על כפיים. אני נוגע בהם. אני מבהיר להם שייזהרו כי האויב שלנו ערמומי ואכזרי מאוד, שיהיו ערניים כשהולכים למלחמה ושיצליחו לפגוע בהם".
יכין חגג את שמחת תורה אצל בנו בענתות, אך לדבריו גם לפני החג הוא כבר עקב בדאגה אחרי כל מהדורת חדשות, וממש צפה את המלחמה. "בחודש האחרון לא החמצתי שום מהדורת חדשות כי אני מרגיש שזה הולך להתחיל. הבנתי מה שלא הבינו הממשלה שלנו, הפוליטיקאים והתקשורת". סמוך לפרוץ המלחמה הוא גויס רשמית. מבחינתו של יכין, הוא מגויס לכל החיים. "ביום השני גייסו אותי, אך מבחינתי אני מגויס לכל החיים. מגיל 15, אז הצטרפתי ללח"י, ועד היום אני כל הזמן מגויס למען עם ישראל, משורה משחרר רק המוות", אומר יכין, ולא רק מדקלם את מילות השיר המפורסם 'חיילים אלמונים' של אברהם שטרן. החיסרון היחיד של גילו המתקדם, הוא אומר, הוא הנסיעות בלילה. "החיסרון היחיד לעומת העבר הוא שאני לא יכול לנהוג בלילה", מודה יכין. "הראייה נחלשה, ולכן במקום שאסע לבד, דואגים לי. בשגרה אני נוסע אבל רק ביום, אבל כאן הואיל ובלילה חייבים להסיע אותי והמרחקים בין הבסיסים הם גדולים, כבר מסיעים אותי כל הזמן, אחרת הייתי נוסע בעצמי".
מרמת הגולן לעזה ובחזרה
כאמור, מאות חיילי מילואים מבוגרים משתתפים בימים אלו במאמץ הלחימה, על אף ששום חובה לא דוחקת בהם להתייצב ולהקדיש את זמנם לכך, ואולי אף לסכן את חייהם. המוטיבציה שלהם היא פטריוטיות עמוקה ורצון כן לתרום מכוחם לעם ישראל בשעותיו הקשות.
אל"מ במילואים וחבר הכנסת לשעבר משה פלד חגג ב־13 ביולי האחרון, במסגרת שירות מילואים על גדר הגבול של רצועה עזה, 60 שנה ליום גיוסו ופרידה רשמית ממערך המילואים. "התגייסתי ב־13 ביולי 1963 והשתחררתי כאמור ב־13 ביולי 2023, חשבתי שבכך תם עידן המילואים אצלי", מספר פלד. פלד לחם בשורות חטיבה 55 בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים השתתף בצליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב. לאחר המלחמה ביצע הסבה לשריון והתקדם בתפקידי הפיקוד. הוא שימש כמפקד גדוד 77 וכסגן מפקד החטיבה בחטיבה 7, כמפקד חטיבת עודד, כמפקד גדוד שריון 294 במלחמת שלום הגליל וכמפקד חטיבת מרכבות הפלדה בדרגת אלוף משנה. רקורד מרשים ואות סיום סמלי, כמעט אפשר לנוח על זרי הדפנה.
אלא שהשבת השחורה בעוטף עזה החזירה את פלד בן ה־78 למילואים מהר מהצפוי. פלד, תושב קיבוץ בית השיטה, התכוון ללכת לתפילת שחרית בבית הכנסת הקיבוצי בבוקר שמחת תורה, אך הטלפון שמדי שבת וחג פלד "לא מקשיב לו" היה דולק ורטט באופן חריג. "אני לא מכבה את הטלפון בשבת אבל לא מקשיב לו, אלא שבשעה שבע שמעתי צרור של הודעות. לא הבנתי מה זה, רצתי לטלפון להסתכל מה קורה ואני רואה שמדווחים על ההתקפה בעזה", משחזר פלד. כשפתח את הטלוויזיה חשכו עיניו. "רואה את הגיהינום מול עיניי, רץ למכונית, יורד לתדלק בתחנת דלק בקיבוץ וחוזר הביתה". 12 שעות מאוחר יותר, בשבע בערב, פלד כבר התייצב במילואים. "ארזתי את התיק וארגנתי מה שהיה צריך לארגן. בשבע בערב כבר נכנסתי למחנה משמר הנגב, שם שוכנת פלוגת המתנדבים שלי".
בשנים האחרונות שותף פלד למערך המתנדבים של מרכז ההובלה ורוב זמנו משנע טנקים ושאר כלים כבדים. "אני נוהג על המוביל שלי, ומאז שגויסתי לא כיביתי אותו עד היום. כל היום אנחנו נוסעים צפונה ודרומה, כל הזמן במשימות כדי לממש את עוצמת צה"ל במקום שבו צריך אותה. את כל הכלים שצה"ל צריך למלחמה אנחנו מביאים לשדה הקרב, לרבות טנקים, נגמ"שים ו־D9. זה התפקיד שלנו ואנחנו עושים אותו באהבה גדולה, ברצון גדול, ברוח טובה ובהתנדבות".
המשותף לרוב חבריו במערך המתנדבים של מרכז ההובלה הוא רוח ההתנדבות הגדולה גם בגיל מבוגר. "אני נוהג על מוביל טנקים, אבל אני לא לבד. כל מערך המתנדבים של מרכז ההובלה, מערך מופלא של נהגים שסיימו את חובת שירות המילואים שלהם, הם לרוב מעל גיל 50 אך עדיין מוכנים להתגייס לכל מצב ובכל מצב, להניע את המוביל ולנסוע לאן שהצבא אומר".
מאז פרוץ המלחמה פלד חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה. "רמת הגולן בבוקר ועזה בערב ולהפך, תלוי לאן הצבא אומר לנו לנסוע. אנחנו נוסעים ומביאים את העוצמה הצה"לית לשדה הקרב. זה מי שאנחנו ואנחנו שמחים על כך, שמחים שיכולים לתרום ולעזור לצה"ל ולמדינת ישראל במשימה הקדושה של ביטחון אזרחי ישראל".
עד איזה גיל אתה מתכוון להתנדב למילואים?
"עד מתי שצה"ל יסיים את הסיפור איתנו. צה"ל קורא לנו ראשונים כי אנחנו מרכזים את הכוח, וכשכולם משתחררים אנחנו עדיין מתגלגלים כי צריך להחזיר את הכלים. התנאי שלי זה משרד הרישוי, כל עוד הוא מאשר לי לנהוג - אני נוהג. בעוד כשנה וחצי אני בן 80, ואני מקווה שאוכל לנהוג גם אחרי זה".
יחד עם הרוח הגדולה, פלד מודע לאתגרי הגיל שלו. "לגיל שלנו יש בעיקר יתרונות, אבל יש גם חסרונות. אתה לא הולך ונהיה צעיר, קצת יותר קשה לעלות על העגלה ולקשור את הכלי עם השרשראות. כל שנה נדמה לך שהשרשראות שקושרות את הטנקים נהיות יותר ויותר כבדות, ולכך יש להוסיף שאנחנו ישנים בשטח ואוכלים מנות קרב. זה קצת יותר קשה מפעם, אבל אנחנו עושים את זה באהבה, אחרת לא היינו עושים את זה. כל מתנדבי מרכז ההובלה, עשר פלוגות, עושים באהבה וברצון, אחרת לא היו באים להוביל. החל ממשאיות קטנות ועד המובילים הכבדים, כל סוגי הרכבים. זהו ביטוי עמוק ופשוט של גדולתו של עם ישראל. אם בשיחתנו כעת אנחנו מחזקים את עם ישראל, בזה היה שכרנו. לא סתם עצרתי את המוביל כדי לדבר איתך", הוא מציין לסיום, "כי מי יחזק את הרוח אם לא עיתון בשבע? ערוצי התבהלה?"
"לגיל המבוגר יש רק יתרונות"
ויש מן המילואימניקים המבוגרים שמשרתים כלוחמים ממש. אחד מהם הוא סא"ל במילואים אלי אסקוזידו (64), שהשתתף בקרב הקשה בבארי. "גויסנו בשבת עם התחלת ההתקפה של החמאס על מדינת ישראל והדרום. הגענו לימ"ח, גייסנו את כל החטיבה וביחד עם המח"ט ירדנו דרומה. חברנו למפקד האוגדה ונלחמנו בבארי ועלומים בשיא הבלגן. באנו כמו כל הקצינים לסייע, לעזור ולהציל. הייתי בחזית, במרכז האירוע", מספר אסקוזידו.
אסקוזידו, נשוי לעליזה, אב לארבעה ילדים וסבא לשמונה נכדים, כיהן עד לפני שנתיים כראש מועצת נחל שורק במשך 23 שנה וכיום מכהן כמנהל רשות העתיקות הארצית. ביום־יום שלו הוא אדם עסוק מאוד ומעיד שאין לו דקה פנויה, אך בימים אלו כל המשאבים שלו מופנים לשירות למדינה. הוא מכהן כסגן מפקד חטיבת עציוני החולשת על אזור הצפון, נלחם כמו לוחם מילואים מהשורה ואף יותר מכך, בדרג הפיקודי הבכיר. "משתדל לעזור לכולם ולעשות את הטוב ביותר. מכינים את החטיבה למלחמה, ערוכים ופרוסים בשביל להצליח בכל משימה שנידרש לה". אסקוזידו שב ומדגיש כי הוא לוחם מהשורה ואין לו תנאים מיוחדים. "יש עליי וסט, רימונים ונשק, עשיתי מטווחים. אני לוחם לכל דבר, לא אפסנאי. אני פה עד שיגידו לי ללכת".
הוא לא המגויס היחיד בשבט אסקוזידו. "הבת שלי בצפון נשואה ומשרתת, וכן שני חתנים שלי גויסו. אני ישן שעה בלילה, הולך לכל מקום ובו זמנית מנהל את כל הדברים במקביל, גם את רשות העתיקות".
ראש וראשון למשימות שלו בימים אלו הוא הכנת החטיבה למלחמה. "החטיבה התאמנה בשטחי אש בצפון בסוף השבוע כדי להכין את עצמה טוב יותר למלחמה, ולאחר האימון עלינו בחזרה לצפון כדי לתפוס את הגזרה שלנו. החטיבה כולה מוכנה לכל משימה שתידרש, כולם עם מוטיבציה גבוהה לשמור על המולדת ולהחזיר את הכבוד, גיוס של 120 אחוזים. יותר מכך, עוד רבים רוצים להתגייס ולהתנדב אבל לא יכולים לבוא כי האמצעים שלנו הם רק ל־120 אחוזים. מתקשרים אליי מחו"ל חיילים שרוצים לחזור למילואים, אבל אין ציוד בשבילם וגם הם לא התאמנו בשנים האחרונות. מדובר בחטיבה עם המוטיבציה הכי גבוהה בצה"ל שעשתה השנה במילואים הכי הרבה אימונים. בכל הפרמטרים היא מוכשרת לכל קרב בכל מקום ותיתן את התוצאות הטובות ביותר".
החטיבה הלוחמת זוכה גם למעטפת אזרחית חמה. "יש הרבה אזרחים שמחבקים מכל הכיוונים, הם מגיעים מכל הארץ ובפרט מיישובים בצפון כדי לפנק וחלקם אף מעניקים ציוד לחימה. חשוב להדגיש: אצלנו לא חסר, כל מה שצריך היה לנו בימ"ח בצורה הטובה ביותר, הכול תקין וחדש בציוד הלחימה. התרומות הן לבונוסים, לא ציוד לחימה".
בחסרונות הגיל אסקוזידו אינו מוכן לדון, מבחינתו הוא מלא ביתרונות. "אני עושה 70 ימי מילואים בשנה ופעיל מאוד בכל תחומי העיסוק, כולם יודעים שהם יכולים לפנות אליי ויהיה מענה לכל דבר. יש לי את הקשרים הטובים ביותר בכל מקום, כי הייתי 23 שנה ראש מועצה וכל ראשי הרשויות חברים שלי, לכן אם צריכים להקפיץ אוטובוסים ולהניע חטיבה שלמה - אני הכתובת. כי עד שמזמינים צבא לוקח זמן וצריך לחכות בתור, אז דאגתי להשיג מכמה ראשי רשויות 100 אוטובוסים מהרגע להרגע, וזו רק דוגמה. כמו כן, בתפקידי כמנכ"ל רשות העתיקות אני מכיר הרבה אנשים ומפקדים מהצבא שאני בקשרי עבודה איתם. אלה היתרונות".
הרופא מגוש קטיף חוזר לעזה
מי שעוד משמש בתפקיד לוחם הוא פרופ' סודי נמיר (64), הרופא המפורסם מגוש קטיף שאינו מפסיק לתרום למדינה, חרף העובדה שגורש על ידה מביתו. ביומיים הראשונים ללחימה הוא עסק בפינוי גופות, לאחר מכן תפס כרופא גזרה בקיבוץ סעד ובימים אלו הוא מתכונן לכניסה לרצועה, ורק מחכה לפקודה. נמיר הוא חלק מיחידה רפואית מובנית עם חדר ניתוח, אשר אמורה לשמש את צה"ל בלחימה בשטח. "מכינים את היחידה בשביל הייעוד שלנו – להציל כמה שיותר נפגעים. מכינים את צוות הטיפול, עושים מטווחים, מתכוננים עם הציוד, עושים שיפצורים ומשפרים את החיילות האישית, הכול מההתחלה עד הסוף".
נמיר מרוצה מאוד מרמת המוטיבציה בקרב חבריו. "חבר'ה מעולים אחד אחד, מצב רוח מרומם. בעזרת ה' אנחנו נשיב את החרפה של הביזיון והחילול הנוראי שחזינו בו בעיניים שלנו. חלק מהחבר'ה שלנו עשו חילוץ תחת הפגזה בעוטף עזה, ועכשיו מתכוננים לקראת הדבר האמיתי: לשחרר את חבלי ארץ ישראל מהרשעים הללו".
בשבוע האחרון הופץ סרטון מהגירוש בגוש קטיף ובו רואים את החיילים מפנים את נמיר מביתו תוך שהוא צועק שייפלו טילים על עוטף עזה. הסרטון הפך ויראלי ברשתות, כנבואה שהגשימה את עצמה. "אני לא שונה מאף אחד אחר שידע וחזה מראש", הוא מגיב לפרסום הסרטון, "גדולי ישראל במשך כל השנים מזהירים שכל ויתור בארץ ישראל גורם לחולשה ומביא לסכנה, מפלה ותבוסה, וזה בדיוק מה שראינו. צעקנו על אותם חיילים בזמנו, ואני בטוח שהם בוכים היום מתחת לכריות שלהם וטוב שכך. אני שמח במובן הזה שכרגע יש תמימות דעים שצריך להסיר את האיום שנקרא עזה".
המלחמה בעוטף עזה תפסה את נמיר חודש אחרי שעבר מבחן שקבע שהוא יכול להמשיך לשרת בקרבי. "עשיתי מבחן מאמץ ביחידה החדשה שהצטרפתי אליה. הראיה - שאנחנו מדברים תוך כדי שאני יוצא לריצה ו־200 אחרים צעירים ממני לא. לצערי, הניסיון הרב שצברתי בגוש קטיף עוזר לי להציל חיילים, לכן אני פה. זו זכות עצומה. נצרכנו לעשות מטווחים בליל שבת האחרון, לדעתי זו הייתה מצווה לצלם ולפרסם כי זה נותן כוח ומורל למשפחות וגם לחיילים עצמם. האנשים בסעודה חיכו לנו שעתיים ושרנו זמירות ברוב עם. זה פשוט מדהים לראות איך מתקדמים ומרוממים את הרוח".
יחד עם זאת, נמיר מודע גם לחסרונות של גילו המתקדם. "בגיל הזה אחרי כל הקפצה שאתה מתעורר, קשה לחזור לישון, אני רק נכנס לתנוחה. אני טוב בריצות, אבל כשצריך לזוז עם משקל גבוה זה לא כמו שהיה. היתרון הגדול של הגיל הוא שאני מעניק לחיילים הרבה מור"קים ומספר להם על טיפול בחיילים במלחמות הקודמות".
עד איזה גיל אתה מתכוון להתנדב למילואים?
"אמרתי למשפחה שאם ה' יזכה אותי, אני מוכן למסור את נפשי תוך כדי הסתערות בגיל 88. בזמנו כשגירשו אותנו מגוש קטיף ראיין אותי קצין שממיין ורצה שאהיה ביחידה שמגינה על היישובים בעוטף עזה. הוא שאל אותי: תגיד לי, תשעה ילדים ובגיל שלך אתה רוצה להיות קרבי בגדוד סיור של חטיבות החי"ר?! שאלתי על כך את הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והוא אמר לי: אפשר אם אתה בכושר ובתנאי שאשתך מרשה. לכן, בעבר שירתי בשתי יחידות מילואים, ואחרי 35 שנה, כשהילדים התחתנו ואשתי קצת לבד, היא אמרה לי: אני מוכנה שתהיה רק ביחידת מילואים אחת".
מספר ימי המילואים רק עולה
לא רק הדרום בוער, גם ביהודה ושומרון הגזרה חמה במיוחד וגם שם נחלצים לעזרה אלו שעברו את רף הגיל המחייב. ציון עמוס, תושב היישוב פדואל, אב לשמונה וסב לנכדים רבים, הוא דמות בולטת בשומרון בתקופה האחרונה. תושבי השומרון ולוחמי צה"ל בכל הגילים מתפעלים כיצד במקום לחפש הנאות בפנסיה, הוא רתום 24/7 למילואים כמו הדור הצעיר. "הצעירים רואים אותי כמודל לחיקוי, רוצים להיות גם ככה, לכן הם לא רוצים להשתחרר מהר", אומר עמוס. "הם אומרים לעצמם: וואלה, רוצים להיות כמוך, למשוך גם עוד זמן בצבא. אחד מהחיילים שאל אותי: בן כמה אתה? אמרתי לו: 68. 'וואלה, אבא שלי בדיוק בגיל שלך, אבל הוא זרוק מול הטלוויזיה ולא יכול לזוז', הוא אמר. ברוך השם אני לא יושב כמו אבא שלו. אני מתנדב ואעשה כל מה שצריך".
עמוס שירת בסדיר כצנחן ולפני כמה שנים, עם תום שירות המילואים שלו, החל לשרת כנהג במפקדת גדוד חי"ר 9221 בחטמ"ר אפרים. הוא היה הראשון להיות מגויס בבוקר שמחת תורה. הוא התפלל בנץ, חזר הביתה ותוך כדי הקידוש קיבל שיחה בהולה: ציון, תתייצב במילואים, מלחמה. "בתוך פחות משעה, בתשע וחצי בבוקר, הייתי במחנה עופר". אחריו יצאו למערכה עוד חמישה בנים שלו. בניו מפוזרים כעת בכל הארץ: שניים בדרום, אחד בבקעת הירדן, אחד באיו"ש ועוד אחד בחרמון.
עמוס, פנסיונר של חברת החשמל, מסייע גם בתחום הידע האזרחי שלו. "אני עושה כל מיני דברים שלא קשורים לתפקיד של נסיעות, כמו עבודות חשמל. אלו דברים שאפשר לעזור בהם לפלוגה ולגדוד", מדגיש עמוס. "עבדתי בחברת החשמל 35 שנים ועם הידע שלי אני מתקן להם היכן שצריך. הם היו בתוך מבנה בלי חשמל, אז סידרתי להם את החשמל והמנורות, שלא יישארו בלי תאורה בלילה. החיילים היו מבסוטים".
הוא נע על הכבישים בין קרני שומרון, קדומים ויקיר, ומצב הרוח הצה"לי בגזרה, חרף המצב, די טוב. "כל החיילים במצב רוח די טוב, מאוד מרוצים ושמחים, במיוחד כשרואים בן אדם מבוגר כמוני. מורידים את הכובע ומצדיעים על כל דבר. כולם רוצים לתרום ומוסיפים: 'הלוואי שיהיה לנו כוח כשנגיע לגיל שלך לעזור כמו שאתה עוזר. אני רואה את עצמי כמודל לדור העתיד, כדי שירצו להתגייס ולעשות מילואים".
מחשבות על פרישה לא נמצאות אצלו כלל על הפרק. "כל עוד אני יכול, אין הגבלה של זמן. לא חושב להשתחרר, אם אלוקים ייתן לי כוח. אני עושה את כל המטלות ולא מבקש הנחות על כלום". יותר מכך, מדגיש עמוס, מספר ימי המילואים שלו רק הולך וגובר. "בדרך כלל אני משרת כ־35-30 ימי מילואים בשנה רגילה, אבל בשנה האחרונה התנדבתי קרוב ל־50 יום. מתוכם ימים שלמים שהייתי עם הלוחמים בחווארה, יצאנו לביטחון שוטף וסיורים בכפרים הערביים. אנחנו עושים את העבודה, המניע שלי הוא לתרום למדינה ולצבא מה שאפשר, שום דבר אחר לא. בגיל כזה אני רוצה רק לתת ולתרום".
***