התעוררי, כי בא אורך

בשבת האחרונה חגגנו ביישוב שבת כלה ושבת בר מצווה.

שבת בר המצווה הייתה לאחיינו של ישראל עמיחי וייצן הי"ד, שנרצח בקרב גבורה כשהגן על כרם שלום. הנחת התפילין התקיימה כמה שעות לפני הלוויה. עין במר בוכה ולב שמח. שבת הכלה שינתה את פניה שוב ושוב, כמו החתונה עצמה שעברה שינוי וריאציות אין־סופי. ועם המתח והארגונים, אב הכלה ואב חתן בר המצווה שוחררו בהפתעה והגיעו לשבת. הקהילה נעה בין קידוש בר המצווה, חשש (שווא) לחדירת מחבלים בלילה, חגיגה עם הכלה ותפילות על חיילינו. הדיסוננס הלא נתפס בין שמחה לכאב, בין האושר לבין הצער, הוא עצום. ואיך נותנים להם מקום יחד.

סעודה שלישית נחגגה בבית הכלה עם חברות ושכנות. רגע לפני שאבי הכלה (סגן אלוף בתפקידו) הבדיל וחזר לשטח, לחייליו, הוא אמר כמה דברים יקרים:

בית חדש בעם ישראל הוא לא דבר פרטי, זו לא שמחה נקודתית. כמו שהנשמה הזאת, שנבראה אחת והתחלקה לשני גופים וחוזרת להיות אחת בברית נצח תחת החופה – התהליך הזה קורה גם בממד הלאומי. זוג שבונה בית חדש מביא תוספת חיים חדשה לעם ישראל. בונה את הקומה הבאה ואת הלב של העם. ועם ישראל מתנער מאבק הגלות ומשלים את פעמי הגאולה.

נאספנו סביב אמונה הכלה מעגל של נשים ונערות וחברות, וכל מילה בפיוט "לכה דודי" קיבלה משמעות חדשה, עמוקה ואקטואלית: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדך תפארתך עמי, קרבה אל נפשי גאלה. התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי. בואי כלה. בואי כלה".

התעוררי. התעוררי. הרבה מספרים שהם מרגישים בחלום בלהות ומנסים להתעורר. עברו רק שבועיים. רק שבועיים. קשה להאמין. העולם התהפך על ראשנו, עד שאיבדנו את ממד הזמן. לכתוב טור לעיתון בזמן מלחמה פירושו של דבר שייתכן שעד שהוא יגיע לעיני הקוראים המציאות יכולה להתהפך עוד פעמיים.

הלב התעורר, והוא בריא

בזמן כתיבת הטור הזה עדיין משתהה תגובת המחץ המתבקשת של ישראל. העולם צופה בנו ומחכה לראות איך נגיב, חמאס וגם חיזבאללה בודקים את הגבולות שלנו. זה הזמן להתפלל שנזכה להתעורר באמת ולצאת לחירות. חירות להילחם בלי הצורך להיראות יפים וצודקים בעיני העולם. זה הזמן להניע את כל יושבי עזה למצרים, כאשר מי שבוחר להישאר יודע שהפקיר את עצמו, ולמחוק את עזה. מהאוויר. כן, מהאוויר. סיכון חיי חיילינו בכניסה קרקעית לא שווה הצלת חיי אויב בפינצטה.

ואם חובה להיכנס קרקעית – אז רק אחרי השטחה מוחלטת של כל בניין ומבנה. יש להשמיד את הרוע הזה עד הסוף, בלי מכבסת מילים של "למוטט תשתיות" ו"מכה אנושה לחמאס". ממכה אנושה יש מי שיקום ויתאושש, אנחנו רוצים שבכלל לא יהיה מי שיקום שוב. וחלון ההזדמנויות פה הוא אדיר. נוצרה השבוע הסכמה נדירה מקצה לקצה, בין כל שדרות העם, התגייסות מוחלטת למשימה – בחזית ובעורף. העם הוא בריא, הלב התעורר והוא בריא, התודעה הציבורית במקום הנכון. מי ייתן ולב ההנהגה יגיע גם הוא למקום הנכון ויתעורר. הגיע הזמן.

ההתעוררות הזאת מתרחשת בשבוע האחרון במעגלים נרחבים ובאופנים מפתיעים. עוד לא נראתה תקופה בישראל שבה נרשם ביקוש גבוה ועז כל כך בקרב הציבור החרדי להתגייס לצבא. זו אינה תופעת שוליים, ולא מדגם שרחוק מלייצג. זה כיוון שהולך וצובר תאוצה במיינסטרים של הציבור החרדי, וכולל גם תגובות חיזוק בקרב רבותיו. לפעמים צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. גם תפיסות פוליטיות עוברות תהפוכות והתעוררות. מספר הווידויים הגדול של אנשי שמאל שמבקשים סליחה על שמחה לאיד בתקופת הגירוש הוא מפתיע, ואיתו מספר הפוסטים של אנשי שמאל שמתפכחים עם פיצוץ בלון האשליה של דו־קיום.

אתם יודעים מה זה דו־קיום אמיתי? זה המפגש האקראי שהיה השבוע לפלוגה של אורן, בעלי, עם אזרחים דרוזים. בדמעות הם אמרו: "אנחנו ננצח את אויבינו, ואנחנו איתכם, יחד, עד הסוף". זה הדרוזי המגודל שמתייפח בבכי כשהוא מדבר על הטבח הנורא בדרום. יש מי שמוכן לחיות כאן בנאמנות מוחלטת למדינת ישראל, מתוך שותפות גורל אמיתית.

כוחו של עמוד האותיות

לפני חודש, כשעמדנו בתפילה בראש השנה, הלב היה מלא בקשות קטנות וגדולות. חלק נכבד מהן נראה פתאום חסר משמעות וחסר חשיבות. על זה התחננתי? והמחשבה החוזרת של "אם רק היינו יודעים מה צפוי בשמחת תורה, כמה היינו מכוונים אחרת". אז עכשיו זה הזמן שלנו להתפלל אחרת. על השבוע הבא, על החודש הקרוב, על כל שלפנינו.

אם יש משהו להישען עליו, זו תפילה. אמונה ותפילה. צביה מרגליות, חברה יקרה וקולגה לעולם התיאטרון, שיתפה ברשת שהיא מעולם לא הייתה מממלמלי התהילים. לפני המלחמה היא התבקשה ליצור סרטונים על החיבור לתפילה בשביל רשת חינוך מסוימת, אבל נו... פחות זרם לה. המציאות החדשה במלחמה שינתה את התמונה. היא מוצאת את עצמה ממלמלת שוב ושוב את מילותיו של דוד המלך. וזו נחמה, וזו משענת, וזה חיבוק בן אלפי שנים ממי שהיה לוחם שראה עד סוף הדורות, וידע את כוחו של עמוד המילים והאותיות שמיתמר לשמיים בכל רגע של פרק תהילים. אולי אם גם אנחנו היינו מכירים את הכוח הזה, היינו ממירים 80 אחוזים מזמן הבהייה בכותרות החדשות במילים אחרות, עתיקות ורלוונטיות מאוד.

הרב קוק כותב בעין אי"ה כי בראש השנה אנחנו מתבקשים להתפלל על רצון המלך. לא רק מלכו של עולם, גם מנהיגו של העם. ממש להתפלל על המלך והחלטותיו, כי כוחו של המנהיג יונק מליבת העם. מה שהוא מוביל זה לא 100 אחוז בחירה חופשית, החלטותיו ועוצמותיו יונקות מהמקום שבו העם נמצא. בעומק, רוח העם יוצרת את המציאות של ההנהגה.

במלחמת לבנון, כשהשתהו הרבה זמן מלהיכנס פנימה, ההסבר היה "העם לא בנוי לראות ארונות מתים". אבל הלך הרוח שעלה מהשטח השפיע לבסוף על מקבלי ההחלטות. ועכשיו? עכשיו אי אפשר לפספס את הרוח הגבוהה בחזית ובעורף. וככל שהרוח שלנו תישאר גבוה ולמעלה, מקבלי ההחלטות יקבלו כוח. תקראו לזה השפעה אנרגטית, תקראו לזה כוח סגולת ישראל, אבל ככה זה עובד אצלנו.

אני מוצאת את עצמי מתפללת שוב ושוב שכל המלחמה הזאת לא תהיה לפיצוי זמני. מחיר הדמים הכבד לא מתיר לנו לקפל את הזנב ולהירגע עם הפסקת אש לשנה וחצי. אין לנו זכות להתיר את דמם של אלו שייפלו בהמשך מחוסר ההרתעה של עכשיו.

הקשבתי השבוע בהערכה ובהתפעלות לצביקה מור ולדיצה אור, שני הורים שילדיהם נחטפו. בכוחות נפש לא מוסברים הם עומדים מול המצלמות ואומרים שהם אוהבים את ילדיהם יותר מכול, אבל הם לא היו רוצים שהשבת ילדיהם תגרום למותם של רבים אחרים שיישבו או יירצחו. העוצמות האלה מהדהדות אצל כל מי שמניח בצד את הסיפור הפרטי ועסוק בסיפור הגדול, הלאומי. איך אמרה לי חברה שבעלה מגויס בקו האש והצליח להתקשר? "אמרתי לו בטלפון שאנחנו בסדר, הבית בסדר, ומעכשיו הראש שלו רק במלחמה, עד לניצחון".

פתחנו בחתונה ונסיים בחתונות. השבוע נשלחו עוד ועוד סרטוני חופות של חיילים רגע לפני היציאה למלחמה, החליפה היא מדים והחופה היא דגל ישראל. ורגע השבועה של "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" איפס אותנו מחדש. הוא הזכיר לנו מה זה בית פרטי, לאומי, ומה זו ברית נצח.

***