מבעד לצוהר התיבה מסתכל נֹח על השמיים, ממולל בידו את ענף עץ הזית שהביאה היונה, ושואל את עצמו מה עושים עכשיו. כל הסימנים מראים שקלו המים, עוד מעט האדמה שוב תהיה יבשה, וסוף סוף אפשר יהיה לצאת מהתיבה ולהתחיל הכול מחדש.
רק שהוא בכלל לא בטוח שזה מה שהוא רוצה.
מאה ועשרים שנה הם צחקו עליו. יום יום הוא היה בונה את התיבה, קרש אחרי קרש, והם היו עוברים לידו ולועגים לו על ההזיות המשונות שלו. "מה זה, נח, עוד פעם בדיחות קרש?" היו מגחכים האנשים, והוא היה מרצין ואומר להם: "עומד להיות אסון נורא, חייבים לעשות משהו".
"כמו מה?"
"לבער את החמס מתוכנו".
"אתה עוד פעם מתחיל, נח?"
"ותישחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס. זה כתוב בפירוש בפרשה".
"איזו פרשה?"
"נח".
"נח, נח, נח, אתה כבר לא איזה ילד בן מאתיים", היו אומרים לו האנשים, "אתה עוד מעט בן חמש מאות, כבר כמעט באמצע החיים. לא הגיע הזמן שתתבגר?"
"יהיה מבול נורא, יותר גרוע מהסיוטים הכי גדולים שלכם", היה אומר להם נח, והמסמרים שהחזיק בפיו היו נופלים לקול צחוקם של האנשים הנבונים והמנוסים, שידעו שנח סתם פסימיסט מלנכולי שכל מטרתו היא להלך אימים כדי למנוע מזרח תיכון חדש.
"החמס נמצא תחת שליטה", הם הרגיעו, "תפסיק כבר עם השיגעונות שלך כי לא יהיה שום מבול, נעבעך".
"מה זה נעבעך?"
"מה שאתה. וגם אבא שלך למך לא קטן".
ונח, שבסך הכול היה טיפוס די נוח, ניסה להסביר, להזהיר. הוא כתב פוסטים, רץ מאולפן לאולפן והתריע שאם לא נחסל את החמס – החמס יחסל אותנו. אבל האנשים התרגלו שהחמס הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות ולא ממש הקשיבו, ואם הקשיבו לא הפנימו, ואם הפנימו לא באמת יכלו לעשות עם זה משהו כי לך תשנה אנשים בני שבע מאות שסוחבים איתם הרגלים עוד מאז בריאת העולם.
ילך החמס, יבוא גזל
וזה לא שהם היו בעד חמס. כולם הסכימו שהחמס משחית את העולם ואפילו מסוכן, אבל תמיד כשדיברו עליו היה קם איזה מומחה לענייני חמסה, או חמוסים, או חומוס, ואומר: "נו, ונניח שנחסל את החמס. מה אז? אנשים לא יחמסו יותר? עדיף לנו חמס מאורגן, ככה נוכל לשלוט בו".
"מה עוד שהחמס הוא בסך הכול צורת התנהגות לגיטימית", היה ממשיך מומחה אחר, "כולנו חומסים, כולנו רומסים, כולנו הורסים. אנשים נמצאים במצוקה כלכלית, ברור שהם יחמסו".
"בסופו של דבר, אם נוותר על החמס יבוא משהו יותר גרוע".
"ומה האלטרנטיבה שלכם? לדפוק את הראש בקיר?"
"מנהיגות אחראית צריכה לתת תקווה. להפחיד זה הכי נוח".
"לגמרי נח", אמרו האנשים ולקחו לעצמם קרשים מהתיבה בלי שנח שם לב, כי ככה זה עם חמס, ברגע שאתה מתחיל לחמוס אתה אף פעם לא יודע לאן זה יתדרדר. זאת אומרת אתה יודע, אבל מתעלם.
והחמס באמת הביא על הארץ מדי פעם מבול, של רקטות. לא הרבה, רק כל שני וחמישי ככה, אבל זה דווקא הראה שנח סתם מבלבל את המוח כי הנה, הוכח שלא צריך תיבה, מספיק ממ"ד. לפעמים האנשים באמת היו תופסים את עצמם ומבינים שהגזימו עם החמס, אבל מלחמה בחמס פירושה פחות כסף, ואם יש משהו שהדור של נח ממש אהב זה כסף, רצוי מזומן, קֶש. לכן הם הנהיגו שיטה משולבת שבה מצד אחד תוקפים את החמס, מצד שני שומרים את הקש בגג, וככה כולם היו מרוצים.
חוץ מנח, שהמשיך לבנות את התיבה אבל בסתר ליבו קיווה שהאנשים יתפכחו ויחליטו סוף סוף להפסיק עם החרפה הזאת של החמס, אחת ולתמיד. אבל האנשים הסבירו לו שבעולם אין רִיק: אם החמס ילך יבוא גזל, אם הגזל ייעלם יגיע שוד, ואם השוד ימוגר אז יחליף אותו פרוטקשן. למרות שהיה אחד בשם יצחק, אלוף במיל' דווקא, שכמו נביא זעק בקול ניחר שחייבים להתעורר ולא ממש הקשיבו לו, מה שאומר שיש בעולם רִיק. לכן קראו לו יצחק בריק.
וככה כולם זרמו עם החמס, עד שהוא באמת מילא את הארץ וכולם נסחפו במבול. חוץ מנח שמצא חן בעיני ה', כי חן זה היפוך אותיות של נח. ככה זה, לפעמים כדי להינצל צריך להיות איפכא מסתברא.
בשביל מה להתחיל מחדש
ימים רבים היטלטלה התיבה על הגלים הסוערים, ושלא תחשבו שזה היה קל. בגלל המבול הילדים לא הלכו למסגרות, כל הזמן היה צריך להעסיק אותם, וגם שאר הנוסעים בתיבה התנהגו, איך לומר בעדינות, כמו חיות. וכל זה בזמן שבחוץ הרוחות סוערות, יש תחושה שסוף העולם מגיע, כולם במתח ודאגה ואף אחד לא יודע מה ילד יום.
ואז, אחרי ימים ארוכים וקשים, נחה התיבה על הרי אררט.
עומד נח ומביט מבעד לצוהר, ממולל בידו את ענף עץ הזית ושואל את עצמו מה הלאה. לצאת מהתיבה אל העולם הקשוח? לבנות הכול מחדש?
זה אפשרי בכלל?
קול פנימי עמוק אומר לו "צא מן התיבה", אבל משהו בו מתנגד. בתוך התיבה אין אופק – כל יום דומה למשנהו, הקירות סוגרים עליו, הילדים רבים שזה משהו נורא ובכלל המצב הזה עושה לו פלאשבקים טראומטיים מהקורונה. אבל בתיבה אפשר לנעול את הדלת, להתנתק, לשכוח, לחיות בבועה. התיבה היא גן עדן, ומה בעצם מחכה לו בחוץ? שוב לבנות מאפס? שוב לראות את הילדים מתקוטטים ומאשימים זה את זה בכל תחלואי העולם? שוב להתמודד עם פוליטיקה משחיתה, חדשות מעצבנות, תקשורת מסלפת? שוב לחזות באנושות ששוקעת לאיטה באשליה מתוקה של שלום עולמי וכלכלה משגשגת, בלי להקשיב, בלי לחשוב, בלי לראות שהיא צועדת ממש על פי התהום?
ומי מבטיח לו שמה שהיה לא יהיה? שמישהו ילמד לקח? שהעולם לא ייחרב שוב, ושוב, ושוב?
"מלאה הארץ חמס" כבר היה. מתי יגיע "מלאה הארץ דעה את ה'"?
צא מן התיבה, אומר לו קול פנימי.
אז הוא יוצא.
ובחוץ הוא רואה קשת.
לתגובות: [email protected]
***