האומץ לנצח
הדברים הללו נכתבים ביום שלישי. עד שתקראו אותם יעבור נצח, אולי כבר יהיו ראשי החמאס בידינו, או טוב יותר - עמוק באדמה. אולי החטופים והשבויים ישוחררו במעשי גבורה, הלוואי הלוואי. הבטן שלי מתהפכת מחשש שנגלה שהחיבוק של ביידן הוא האסון שלנו, ששתי נושאות המטוסים מכוונות באופן משונה כלפינו, ושלאיש העומד בראשנו אין אומץ לנצח במלחמה הזאת, כפי שלא היה לו אומץ לנצח באף מלחמה נגדם עד היום.
אבל אני רוצה להאמין שרוח העם גדולה ממנו, מהממשלה, מהכול, שמלחמת האין־ברירה שנכפתה עלינו גדולה מכולנו. איש הרי לא ירצה לגור בשדרות, בעוטף, אולי גם לא באשקלון ובקריית שמונה ובמטולה, אם לא יהיה פה ניצחון מוחץ וחד־משמעי. אף ילד לא יישן בחדר שלו אם הוא ימשיך לשמוע רחשים מאיימים ממנהרות מציאותיות או דמיוניות. אף נערה לא תירדם בחדרה כל עוד מפלצות בשחור עלולות להיכנס לחדרה בכל רגע ולעשות בה כרצונן. איש בעם הזה לא ייתן שלראשונה בתולדות מדינת ישראל נפסיד במלחמה, כי אין הגדרה אחרת לסיטואציה שבה אנחנו נתונים כרגע, ולא משנה כמה פצצות ישטחו כמה גורדי שחקים בעזה. בלבנות בתים הם אלופים, וכבר ממתינים מיליארדים מכל העולם בשביל זה. אנחנו צריכים ניצחון. לא תמונת ניצחון, לא הכרזות ניצחון – ניצחון. עם שלם מגויס לזה, והוא לא יסלח לממשלה שתעצור בעדו.
כך אני מרגיש עכשיו. ועם זאת, אחד הדברים שלמדנו בשמחת תורה הוא שאנחנו הרבה יותר לא יודעים מיודעים. אז גם את דבריי כאן אני מסייג תחת הידיעה הזאת, שגם אני מן הסתם לא יודע כאן המון דברים, רק מתפלל שיודע תעלומות, היחיד שבאמת יודע, שומע את הזעקות כי הן עולות מכל עבר.
דע את האויב
ישנם פסוקים שנקראים בשגרה כלאחר יד ומתגלים בשעה הזאת אחרת, לגמרי אחרת. ישנן פרשנויות שבימים רגילים אינן תופסות את הלב, ועכשיו מתגלות כמכוננות:
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך". כל הפרשנים מזהים מיד את המילה "אויבך" שחוזרת יותר מפעם אחת בהמשך הפסוקים, מילה מיותרת לכאורה. הרי זה טיבה של מלחמה, שבצד השני יש אויב. ומיד עוזרים לנו להבין את הפסוקים, וחשוב יותר, את עצמנו.
רש"י כותב: "'על אויבך' - יהיו בעיניך כאויבים. אל תרחמו עליהם כי לא ירחמו עליך". הנה תמצית הסיפור כולו. התורה מכירה אותנו, רחמנים בני רחמנים, והיא שבה ואומרת: יש דבר כזה אויבים, והיא יודעת איך נתפתל ונסביר לעצמנו ונאמין בכל אדם שנברא בצלם אלוקים. ואין לה ברירה, היא מסבירה לנו שהם לא משחקים את המשחק שלנו, הם לא ירחמו עלינו. אני לא בקיא בכל מיני דתות, אבל אני יכול להמר שבאף דת אחרת לא מסבירים למאמינים שחשוב לא לרחם על האויב כי גם הוא לא ירחם, בטח לא באסלאם. מי בכלל חושב שם לרחם בשעת מלחמה, ראינו בעינינו את מידת הרחמים שלהם.
אחר כך מסביר רש"י שיש לנו נטייה לבלבל בין אח לאויב. בהיסטוריה היהודית כבר התפלגנו ליהודה וישראל, והיו מלחמות אחים. אבל למלחמות האחים הללו, איומות ככל שיהיו, היו כללי משחק אחרים. כאשר אנשי יהודה היו שובים שבויים מישראל או להפך, הם נהגו בהם אחרת לגמרי: "ויחזיקו בשביה, וכל מערומיה הלבישו מן השלל, וילבישום, וינעילום, ויאכילום וישקום ויסוכום, וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון". שמיים וארץ ממה שאנחנו חווים עכשיו.
והייתה לנו נטייה ארוכת שנים, עד שמחת תורה, להתבלבל. אבל עכשיו גם בלי רש"י, כולם מבינים את זה: "אין אלו אחיכם. ואם תיפלו בידיהם אין מרחמים עליכם". ויש כאן עם שלם של רחמנים שהצליחו להוציא אותו מגדרו, והוא מוכן לכבוש את רחמיו ולנצח.
"ותמלא הארץ חמס"
לראשונה בתורה אנחנו פוגשים את הביטוי 'חמס' בפרשה שלנו. המפרשים ממהרים להסביר מהו חמס, ואיכשהו נראה שכל התשובות נכונות: תרגום יונתן בן עוזיאל: חמס = חטופין (חוטפים).
בעל הטורים: חמס בגימטריא - גיהנם. מלמד שברותחין נדונו.
אור החיים: פירוש חמס הוא כללות הרשע.
מי התפלג פה בעצם?
איך יכול להיות שברגע חזרנו להיות עם אחד עם גילויי אחווה מכל עבר? אולי גם לזה יש הסבר מצוין, והפעם בפירוש של הנצי"ב מוולוז'ין לאותם פסוקים ממש: "על אויבך – לאפוקי (למעט) יהודה על עשרת השבטים שלא שנאו זה את זה, רק המלכים מתגרים זה בזה".
זה לא פחות ממדהים. בתקופות שבהן היה עמנו קרוע לשניים, יהודה וישראל, שאפילו נלחמו זה בזה, היה פער עצום בין המלכים שישבו למעלה בארמונותיהם ובין העם. העם לא שנא, אלה רק המלכים שהתגרו זה בזה. בתרגום להיום, לכל מי ששואל את עצמו איך העם הזה, שהיה קרוע מרוב הפגנות ומלחמות פנימיות, הפך ברגע אחד לאגרוף מלוכד שנכון להילחם כתף אל כתף? מפני שהחלקים השונים בעם מעולם לא שנא אלה את אלה, זוהי מלחמת פוליטיקאים שמשתלמים להם הקרע והקיטוב והם צוברים נקודות ככל שהשסע מעמיק. אפשר להוסיף אליהם אנשי תקשורת וכמה טוקבקיסטים ומחוללי שנאה, אבל העם? העם מעולם לא שנא.
גיבורות העורף
מדברים על הרבה גיבורים בימים האחרונים. על לוחמי כיתות הכוננות, על לוחמי ימ"מ ומשטרה וצה"ל שעשו מעשים הרואיים. ככה זה תמיד, כגודל המחדל כך אורך רשימת הצל"שים. ככה היה גם במלחמת יום כיפור. מדברים על אנשי העוטף הגיבורים שצריכים להשתקם מן התופת, ועל המוני בית ישראל שהתגייסו למילואים ברגע, עומדים על הכלים ורק משתוקקים לקריאה, שתגיע כבר. כמובן מדברים על עם הפלא הזה שהתנער מן העפר והאפר ותרם מהונו ומזמנו כדי שלאף חייל לא יהיו פחות משלושה שעונים, ארבעה פנסי ראש וארבעים סוללות. הבן שלי אפילו קיבל לגבול הצפון שמיכת פוך זוגית, לא להאמין.
אבל יש עוד המון גיבורים ובעיקר גיבורות שקטות שמלאכתם קשה לא פחות מן המגויסים – אלה נשות הלוחמים, האימהות והאבות. ימים ארוכים להעסיק את הילדים, להחזיק את המערכה בעורף לבד כשהבעל נמצא הרחק מכאן. לבלוע את הפחדים והחרדות, לקפוץ מכל נקישה על הדלת, ולנסות שלא ירגיש כדי לא להפריע לו במלאכתו. להרדים את הילדים לבד ואחר כך להצטער שאין מי שירדים אותך. להעביר שעות בלי שינה, לקבל כוח מטלפון לטלפון, ולגלות שיש ימים ארוכים בלי טלפון ועוד צפויים ימים ארוכים עוד יותר. אני מבקש להצדיע לכן, נשות החיילים, הגיבורות שלא יכתבו עליהן כתבות, שמעבירות יום אחר יום בחוסר ודאות, ומבקש לומר בשם עם שלם: תודה.
עוד נשוב לשם?
עוד נשוב לשם!
מתי?
לפי קצב ההתפכחות.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***