הפגישה עם מפוני כרם שלום במלון ים סוף באילת נקבעה מראש. שרת ההתיישבות אורית סטרוק, האחראית במסגרת תפקידה גם על ההתיישבות הכפרית, ביקשה להיפגש עם מפוני יישובי עוטף עזה כדי לדון עימם על חבילת הטבות וסיוע שיוכל משרדה להעניק להם. תושבי קיבוץ ניר עוז, המשוכנים באותו מלון, קיבלו אף הם הזמנה לפגישה עם השרה, אך לדבריה הם סירבו להיפגש עימה.
כאשר סיימה סטרוק את הפגישה עם אנשי כרם שלום ופנתה לצאת מהמלון, ציפו לה שם כמה מאנשי ניר עוז כשהם זועמים. הללו קראו לה במשך דקות ארוכות להסתלק מהמקום, תוך שהם מתבלים את הדרישה במילות גנאי חריפות: "זו חוצפה שאת באה לכאן עם הפרצוף שלך, את אחת מהבוגדים של המדינה הזאת! אתם ממשלה של מפגרים, תעופו מפה! בושה לכם, אל תדברו פה בכלל. תלכי מפה, תלכי לחאוורה, תלכי מפה נבלה, מטורפת שכמוך. תקימי לשכה בחווארה. ערמת פשיסטים, חתיכת פשיסטים, תעופו מפה", ועוד צרור קללות עסיסיות לקינוח. סטרוק נסוגה בשתיקה והמשיכה בדרכה חזרה.
עם כל האמפתיה לכאבם של המפונים שבני משפחותיהם וחבריהם נרצחו ונחטפו, הבחירה בסטרוק כאחראית למחדל, תוך גירושה המשפיל מהמקום, לא באמת עומדת בכללי ההיגיון. במשך עשרות שנים עומדת סטרוק בחזית המאבק נגד כל קונספציות השמאל שהולידו שלב אחרי שלב את מדינת חמאסטן בעזה, זו שייצרה את הטבח. היא התריעה נגד אוסלו, נלחמה בתוכנית ההתנתקות, זעקה בכל מקום שיכלה – בכנסת ומחוצה לה – נגד מתן נשק, כוח ומשאבים לארגוני הטרור. היא נאבקה נגד התפיסה של "שקט יענה בשקט" וטענה מעל כל במה שהשקט מנוצל להתחמשות. לאחר מבצע 'שומר חומות' הובילה מאבק פרלמנטרי שכותרתו "שיקום עזה תמורת פירוז". הטלת האחריות לכאוס הטרוריסטי שנוצר בעזה על כתפיה מנותקת מהמציאות כמעט כמו האשמתו של יריב אופנהיימר בשגשוגו של מפעל ההתנחלויות.
קשה להתעלם מהעובדה שמי שהדהד בתקשורת את האירוע הצורם הייתה לא אחרת מהעיתונאית אורלי בר־לב, שדמותה צובעת בגוון פוליטי מובהק את הדיווח הלכאורה מקצועי הזה. בר־לב היא "אקטיביסטית חברתית ועיתונאית עצמאית", כהגדרתה בוויקיפדיה, שמזוהה עם כוח קפלן ועם המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הדיווחים שהביאה בימים האחרונים מפיהם של מפוני עוטף עזה כוללים ברובם, כנראה לא במקרה, ביטויים חריפים נגד הממשלה. אבנר נחושתן בן 82 מקיבוץ רעים אומר לה: "הם צריכים לעוף. היו צריכים לעוף מיד. אין לי אמון היום במערכת המדינית של ישראל. נקודה".
ובסגנון בוטה יותר פוליטית, מביאה בר־לב גם את דבריה של דגנית הוך, ניצולה מקיבוץ רעים, פעילה במחאת 'אחים לנשק', שתוקפת את הממשלה: "יש בי כעס נוראי, לא מוצאת שקט, מבחינתי המנהלים שלי זה אחים לנשק והאזרחים, לא מדינת ישראל. אני לא מוכנה לפגוש אף שר, כשבמשך תשעה חודשים הכפישו אותי והפכו אותי לאנרכיסטית ולבוגדת. מבחינתי לא קיימת ממשלה היום במדינת ישראל". הדיווחים העיתונאיים של בר־לב מסתמנים ככלי שרת נוסף במכונת התעמולה הפוליטית שהיא חלק ממנה.
הימין בוחר להבליג
השבועיים האחרונים עטפו את מרבית העם בישראל ברגשי חיבור, סולידריות ואחווה, מאוחדים סביב המטרה העיקרית: מיגור האויב העזתי. באזור החיוג הפוליטי מרכז וימינה מיעטו לדבר על חשבונות, אחראים ואשמים, ואמרו כי זמנם של אלו עוד יבוא, אך כעת זמן איחוד כוחות לטובת הניצחון הצבאי. האמירות הללו נאמרו אף שבקדמת התודעה יודעים היטב, לפחות במחנה הלאומי, מי האחראים למחדל. המחנה הזה ברובו, על נציגיו הציבוריים, בחר בשבועיים הללו לשתוק ולא להעלות את מה שצורב את דל שפתיו. הם בחרו שלא לדבר על עשרות הגנרלים שהיו חתומים על עצומות תמיכה שקבעו כי "התנתקות תביא לביטחון". הם בחרו שלא לדבר על ראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת מכל המפלגות, שתמכו במהלכים הרסניים לביטחונה של ישראל - החל מאוסלו, המשך בעקירה מגוש קטיף וכלה בכמעט עשרים שנות סבבי לחימה בעזה, שהתאפיינו בעיקר בהכלה ופחות בהכרעה. הם התאפקו ונמנעו מלדבר על הזנת המפלצת החמאסית בדלק, תרופות, מזון, תקציב שוטף של מיליונים, הנפקת עוד ועוד אישורי עבודה לפועלים שהתגלו כגיס חמישי - שיצרו כר פורה לאימוני טרור והתחמשות באין מפריע. נגד כל אלו זעק והפגין מחנה הימין במשך שנים, תוך שהוא משלם גם בחירותו ובזכויותיו הבסיסיות. זאת כמובן בנוסף לראשי מערכת הביטחון והצמרת המדינית הנוכחיים, שגם בהצהרות של חלקם השבוע הודו באחריותם למחדל חסר התקדים. רשימת האשמים ארוכה, וסופה לא נראה באופק, אלא שכאמור הטענות הללו לא עלו לסדר היום הציבורי בשם הסולידריות שמוביל רוב העם.
אבל יש מי שערכי הערבות ההדדית, האחדות והסולידריות בעת מלחמה לא בדיוק משבשים את סדר יומו הפוליטי. בשבועיים האלו המשיכו חלק מתועמלני התקשורת המזוהים עם השמאל בעבודת יומם השגרתית: הטחת האשמות וגידופים דבר יום ביומו בחברי הממשלה, ובפרט בעומד בראשה. אומנם אין ספק שנתניהו הוביל מדיניות כושלת מבחינה ביטחונית, שבמידה רבה הובילה לאסון. אלא שאותם עיתונאים עושים שימוש ציני במתקפת החמאס כדי להמשיך ולזרוע בציבור את השנאה המוכרת מתשעה חודשי ההפגנות בקפלן. בחלק מהמקרים, כפי שצוטט לעיל, אפילו הניצולים מעוטף עזה משמשים כלי משחק על לוח השחמט הרל"ביסטי, שמדיף שנאה לנציגי הימין כולו.
העיתונאי אטילה שומפלבי (ynet לא חיכה אפילו שדם הנטבחים ייבש) מיהר לצייץ כבר ביום הטבח: "ימין מלא מלא, זה במשמרת שלכם. הכול. רק שלכם". יום למחרת הקליד שוב: "לפחות 700 נרצחים. במה התעסקתם שנה שלמה? במה??? מה עשיתם מאז שהרכבתם את הממשלה הזאת? מה? על מה בזבזתם את הזמן, במה השקעתם את כל האנרגיות? ממשלת חורבן".
שומפלבי מוסיף המלצה מקצועית שלו כמראיין עם ניסיון של עשרות שנים, שעיקרה סתימת פיות למרואיינים נציגי הממשלה שיעזו לתלות אשמה מסוימת במחאת קפלן: "בכל פעם שמישהו מהמשטר הנוכחי ינסה להכפיש את גיבורי ישראל הדמוקרטיים אחרי אירועי היום, או שינסה להפיל אחריות - פשוט לומר לו: ובכן, שמעתי. עדיף שתשתוק. ביי. אין שום סיבה להמשיך לתת לאנשים האלה פתחון פה חסר אבחנה ומעצורים. לא במרחב הדמוקרטי".
מחרה מחזיק אחריו העיתונאי בן כספית. בפוסט שהוא מכנה בו את השר בן גביר "פיגוע", הוא תוקף אותו על התבטאות שלו שצוטטה השבוע ברשת סי.אן.אן אחרי פיצוץ בית החולים בעזה, לפיה "במקום עזרה הומניטרית צריך להפיל על עזה עוד טונות של פצצות". "באמירה של בן־גביר אין שום תועלת, חוץ מקישוש עוד רבע מנדט לרבע שעה", כספית נחרץ, ועולה להתקפה מלוכלכת: "בעיצומו של מאמץ הסברתי, בעיצומו של מגה פיגוע הסברתי בעזה, כשאנחנו משחקים על זמן ומנסים לשמר את חלון ההזדמנויות, הבריון המופרע הזה פורץ כמו קרנף לאמצע הסלון וגורם נזק אסטרטגי. ואף אחד לא מוכן לסתום לו את הפה".
ציוץ נוסף מגלה שמבחינת כספית המסגור בעצם לא משנה, גם לא עומק הטראומה. התוכן תמיד נשאר זהה. היה זה טרם כינונה של ממשלת החירום, וכספית זעם על שנתניהו לא מעניק את המושכות לגנץ ולפיד, על חשבון מי שבעיניו הם "הקיצוניים". "נתניהו מוכיח שאינו כשיר לנהל. לא את האירוע הזה, ולא אירוע כלשהו. לפיד זרק לו כפפה, אבל הוא לא מוכן לוותר על הקיצונים. הוא מתעקש להשאיר נפצים בידיים של בן־גביר וסמוטריץ'". הוא ממשיך ומכנה אותם בגסות: "סביבו חבורת גמדי גינה עלובי נפש, אנשים שלא היו זוכים לנהל פיצוציה באזרחות, שמתקוטטים זה עם זה על קרדיטים. כאילו יש קרדיטים. האיש הזה החריב את מדינת ישראל".
"ממשלה של הזויים רשעים"
וכמו בתחרות קללות של ילדי גן, מצטרף גם נדב אייל למסיבה ומוסיף את השמן שלו למדורה: "מדובר בממשלה של הזויים רשעים, זה שילוב בלתי אפשרי למלחמה", צייץ בהתייחסו לדברים שאמר השר שלמה קרעי.
עושר הדימויים אינו פוסק, וגם בר שם־אור (הצינור, ערוץ 13) חותם מאמר ארוך ומנומק שלו נגד נתניהו וממשלתו בקביעה כי נתניהו הוא לא פחות מצ'מברליין הישראלי. נזכיר כי ההשוואה היא לראש ממשלת אנגליה שחתם הסכם שלום כנוע וכושל עם הנאצים. "מותר לבקר את ההנהגה הפוליטית בדמוקרטיה בזמן מלחמה", הוא מסביר את הרציונל של מאמר הביקורת החריף שכתב בקריאה לסילוקו של נתניהו בעקבות המחדל, ומשווה: "זה מה שעשו בבריטניה כשהתקשורת והאופוזיציה דרשו את פיטורי צ׳מברליין במהלך אירועי המלחמה. נתניהו הוא צ׳מברליין הישראלי, וצריך להחליפו כעת לפני התרחבות המערכה".
האשמות מתירות דם בסגנון "דם הנרצחים על הידיים שלך" נשמעו השבוע לא מעט, כשהן מופנות לממשלה ולעומד בראשה. "לממשלה יש נהרות של דם על הידיים", נכתב בכותרת מאמר של איריס לעאל ב'הארץ'. כתבת הבריאות של חדשות 13 הילה אלרואי חזרה פעמיים על האמירה "דם הנרצחים על ידי נתניהו", וננזפה על ידי מנהל חברת החדשות. גם שרים בממשלה קיבלו הודעות נאצה רבות ברוח זו, למשל: "ואת הדם מהידיים שלך כבר שטפת, או שאתה מרגיש סבבה איתו?", "פושע ורוצח, דם של תינוקות על הידיים של הממשלה שלכם".
אבל לא מדובר רק בשטף של צייצני רשת, אלא גם בקולות העולים מהאולפנים. מיטב המגישים והפרשנים דואגים לפמפם את האחריות הבלעדית המוטלת כביכול על הממשלה הנוכחית, כשהריח העולה משם הוא פוליטי מובהק. רינה מצליח הסבירה בריאיון שלמרות האחדות, צריך גם "לבטא את הכאב", ולכן הם ימשיכו ולא יפסיקו. היא הודיעה בשידור חי שאף אחד לא יגיד להם שזה לא לגיטימי, והם ימשיכו בקמפיין הזה עד שכולם ידעו שדם הנרצחים על ידיה של הממשלה הנוכחית.
מול הנחישות המוכרת וההרסנית של תועמלני השמאל בתקשורת, אולי גם מחנה הימין צריך לתרגם לעצמו מחדש את מושג הסולידריות.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***