הבעיה האחרונה שצריכה להדאיג אותנו כמדינה היא מה יכתוב הקומיקאי בתקופה שכזו. ובכל זאת זו בעיה. להתבדח כאילו כלום לא קרה זו לא אופציה, גם אם הייתי מסוגל לזה. ולכתוב על מה שקרה? איך אפשר לכתוב על משהו שעוד לא הבנתי בכלל ושאני חושד שרובנו עוד לא באמת עיכלנו (ואולי לעולם לא באמת נעכל)?
כמו במין סיוט הפוך, כל כמה דקות אנחנו נרדמים ושוכחים מה קרה, ואז מתעוררים ומספרים לעצמנו שוב את הזוועות. כאילו הפעם אולי נקלוט אותן סופית. בינתיים זה לא קורה.
ולענייננו - הבעיה לעיל נותרה בעינה.
אז אולי פשוט אספר לכם מה עשיתי השבוע, ועל הנס המוזר שקרה לי. לא משהו שהייתי בוחר לכתוב עליו לכתחילה, אבל כאמור, אנחנו לא במצב שגרתי.
ביום ראשון שעבר הודיעו לי שבן דוד שלי, שמתגורר בשדרות, נפצע קשה באחת מהמתקפות הרבות. ואני מודה בחצי בושה שבמשך כמה ימים פשוט הדחקתי את הסיפור הזה, החלטתי שהוא לא קרה. או שקרה למישהו אחר. גדול עליי, רבותיי.
אבל באיזשהו שלב הבנתי שההדחקה הזאת עלולה להפוך לתקרית משפחתית־דיפלומטית, אז התנערתי משרעפיי והחלטתי לנסוע לבקר את בן הדוד האהוב בסורוקה. נסעתי לשם יחד עם חננאל אוחנה, זמר נהדר ואיש חמוד מאוד בכללי, שהלך לשמח את הפצועים באמצעות פיוטים מרוקאיים שלא היו עוברים בבית הכנסת היקה 'מקור חיים' בפתח תקווה. מצד שני, לך תשמח יהודים עם ונתנה תוקף של רוזנבלט.
מפה לשם אנחנו דוהרים לנו על הכביש המהיר, מנסים ללא הצלחה לדבר דקה ברצף על משהו שהוא לא המחדל הנורא והמחיר הכבד שהוא גבה מאיתנו.
בכל אותה עת נסע לפנינו מין טרנזיט כזה פתוח מאחורה, נושא מטען של שולחנות כתר.
לפתע אני קולט את אחד השולחנות מתנועע ממקומו כאילו אחזו שד או כוחות הפיזיקה להבדיל, ובתוך חצי שנייה הוא ניתק מהטרנזיט ונפל לכביש. השולחן נגע נגיעה אחת רכה בכביש, ואז התעופף לכיוון מרכז הזגוגית הקדמית שלי כמו כוכב נינג'ה אנרגטי במיוחד. בסייעתא דשמיא סחבק היה מרוכז, וברגע האחרון משכתי את ההגה שמאלה, ייצבתי אותו חזרה לימין והשולחן חלף לו, מרחק מילימטרים ספורים מחלון הרכב הימני. בשניות הראשונות לא קלטנו מה קרה פה, אבל חננאל מיהר לעדכן אותי שקרה לנו נס גדול.
הנס הוא כמובן העובדה שלא קיבלנו שולחן כתר לתוך הפרצוף במהירות 120 קמ"ש. אבל יותר מכך מדובר במזל גדול, כי לך תספר אחר כך שבתקופת מלחמה סוערת שבה חיילים מוסרים את הנפש מול מחבלים מתועבים, אותך נטרל דווקא שולחן כתר.
לא זה הסיפור שאתה רוצה שיספרו עליך. פאדיחה.
בכל מקרה, חמוש בסיפור הניסי הזה הגעתי לסורוקה, כדי לשמוע סיפורי ניסים ששמים את האירוע שלי בכיס הקטן. בן דודי ברוך השם הולך ומבריא, ובעזרת ה' ישוב לאיתנו. ואם הוא ירצה, אולי אשתף אתכם מתישהו בסיפור שלו.
אחרי הביקור אצלו חברתי לחננאל, והלכנו לשמוע קצת סיפורים מפצועים בחדרים אחרים.
באחד החדרים הסמוכים לבן דודי שכבה חיילת צעירה שנפצעה בהיתקלות עם מחבלים באחד הבסיסים בעוטף. לידה ישבו הורים שקיבלו ילדה במתנה. התיישבתי איתם, ואחרי כמה דקות האבא רכן אליי ולחש לי: "היא חיסלה מחבל לפני שנפצעה". ואני מסתכל על החיילת החביבה והקטנטונת הזאת, ואני שואל אותה: "את חיסלת מחבל?". ומה היא עונה לי? היא אומרת לי: "רק אחד", במין התנצלות כזו. לא יכולתי שלא לצחוק קצת. אתם מבינים? היא חיסלה "רק" מחבל אחד. כאילו שאני כל בוקר קוצר שבעה, אחרת אני לא יכול לפתוח את היום שלי. אמרתי לה כך: "תשמעי, את חיסלת מחבל. אני מעריץ אותך. אותי כמעט חיסל שולחן כתר".
המשפט הזה אובייסלי היה טעון הסבר נוסף, כך שזכיתי שוב לספר את סיפור הגבורה הניסי שלי. הסיפור התקבל בתגובות מעורבות - אני חשבתי שהוא היה אחלה והם פחות. יותר מעורבות מזה אין.
כמה חדרים משם שמעתי סיפור הצלה של תושב נתיבות שסיפר בהתרגשות איך הוא ראה את השגחת ה' בכל שלב במאורעות האימה שפקדו אותו. איך הרופאים התחילו לרקוד בחדר כשהוא הצליח, למרות התחזיות הקודרות, להזיז את אצבעות רגליו.
"זה כוחה של תפילה", הוא הסביר. "אנחנו צריכים לשוב אל ה' ולשוב אל עצמנו".
אבא אחר, לא אדם חובש כיפה, סיפר איך הניח תפילין עשר דקות לפני שבנו נפצע, ואיך הוא משוכנע שזה מה שהציל אותו.
בקיצור, מכל פינה סיפורי אימה ודיבורים של אמונה.
אחר כך חשבתי לעצמי שבאמת אי אפשר לקלוט מה קרה לנו בשמחת תורה, ושזה קצת מזכיר את ההתמודדות השנתית עם יום השואה, באופן שבו בכל פעם מחדש אנחנו נדהמים ממה שכבר ידענו שקרה לנו פעם. אבל כמו ביום השואה, אחת מדרכי ההתמודדות היא למצוא סיפור אחד אישי, להתחבר אליו ולקחת אותו איתנו הלאה.
אז חזרתי הביתה וחלקתי עם אשתי חלק מהסיפורים ששמעתי. רק בסוף נזכרתי לספר לה על הנס שקרה לי בדרך.
"באמת נס", היא הסכימה, "זו הייתה יכולה להיות חתיכת פאדיחה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***