בתוך מבול הזוועות שניתך עלינו מאותו בוקר מר ונמהר, מקום מיוחד של בעתה ודאגה תפסו בלבנו החטופים והשבויים.
הידיעה כי אחינו ואחיותינו מוחזקים במקום הנורא ביותר בעולם, בידי מפלצות תאבות-דם, הופכת את קרבינו ומדירה שינה מעינינו.
אומנם, ישנה עוד שבויה אחת שקצת שכחנו אותה. השבויה המבוגרת ביותר. בת אלפי שנים. השבויה שנחטפה מאיתנו בכוח-הזרוע, ומאז לא מפסיקה להתחנן שנשוב.
השבויה שכבר עלה בידינו לשחרר אותה פעם אחת, ואף שמחנו איתה 38 שנים, אך בטירוף-איוולת החזרנו אותה לשבי, תוך גמגום מתנצל: עוד נשוב... כך מסרנו אותה לשוביה בני-הבליעל, מבטהּ המתחנן וזעקתהּ האילמת לא הועילו לה, מול פניה הנדהמות הגפנו את הבריח בשער-הכיסופים.
אוי לה לאותה בושה.
כמה שניסינו לברוח ממנה, היא לא הניחה לנו. הסבנו את המבט, הפנינו את הגב. "כאן עובר הגבול החדש", קבענו נחרצות, "ואַת, תישארי שם בחוץ". אך היא לא ויתרה: שלחה אלינו אותות חיים ואותות מוות. ביקשה בנימוס אך גם באלימות שנבוא לחלץ אותה, בעיתות שגרה ובעיתות חירום היא לא חדלה להתחנן על נפשה. היה גם חייל שנפל איתה בשבי, ושוחרר, אך בלעדיה. היו גם שני נופלים שהפקרנו יחד איתה. אך ממולדת אי אפשר לברוח. עזה היא עוזנו, היא גאון תפארתנו. אם לא נמשול בה, היא תמשול בנו. אם נברח ממנה, היא תרדוף אחרינו. מגורל וייעוד לא ניתן לברוח.
עזה שלנו. עזה מכורתנו האהובה. עזה כמוות, קשה כשאול. זהובת החולות ותכולת-המים. מה עוללנו לך. איך הושחתו פנייך היפות. עיר מלוכה בתוך ההפיכה. בני-מוות הפכו אותך מגן-עדן פורח לשערי הגיהנום. זרעו בך מוות ובורות שיגור בכל פינה. כמה דם ספגו חולותייך, העל אלה תתאפקי אדמה רחומה?!
הדרך לבית המקדש עוברת ברחוב עזה. אין אפשרות להתרומם אל ייעודנו האמיתי מבלי לשחרר את עזה. עזה היא מבחן העוז שלנו. ישראל עזים שבאומות, והעוז הזה נבחן בעזה: האם כל מטרתנו היא "רק" לשחרר את השבויים והחטופים, או שמא נצליח להתרומם ולהבין שיש עוד שבויים במערכה הזו: עזה אדמתנו, ועוּזם של ישראל?
שהרי ביחס בין האדם לאדמה, עשרות אלפי נופלים שהרוו בדמם את רגבי הארץ הקדושה, כבר לימדונו שלמען ירושת הארץ צריך לשלם בדמים מרובים. כך ירשנו את ארצנו וכך נאחזנו בה. שורש כל הנפילות נעוץ במחשבת-האיוולת שכדי למנוע הרוגים נוספים צריך 'להיפטר' מהאדמה הזו.
לוותר על האדמה למען האדם. רבים מדברים על כך שטקטית זה לא נכון, כי נסיגה מזמינה עוד טרור. אך האמת היא שיש כאן 'פניית פרסה' מכל המפעל הציוני, שהרגיש והבין שהקשר לאדמתנו איננו טכני חלילה, אלא משול לקשר העמוק, המחייב והאינטימי ביותר: "כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ" (ישעיהו סב,ה).
וכשנעמיק עוד בדבר נבין שכאשר אדמתנו שבויה, עוזנו בשבי ותפארתנו ביד צר. הנסיגות לא רק הזמינו עוד טרור, הן לא רק בגידה נפשעת באמנו-מכורתנו, באמת הן כתם חרפה על ישראל. וחרפה על ישראל היא חרפה על אלוקי ישראל, מלך העולם. החוט המשולש לא יכול להינתק: הדאגה לשבויים, הדאגה לעזה אדמתנו והדאגה לגאון עוזנו – חד הם. את כולם נשחרר ונזקוף את קומת ישראל. לשם ה' אלוקי ישראל אשר חולל נקנא. א-ל נקמות ה' ינקום לעינינו ועל-ידינו נקמת דם עבדיו השפוך, והוא יבוס צרינו!
"אֵ-ל, הַבִּיטָה! דַּל כְּבודֵנוּ בַגּויִם וְשִׁקְּצוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה.
עַד מָתַי עֻזְּךָ בַּשְּׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד צָר?!
עורְרָה גְבוּרָתְךָ וְהושִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ!"
לתגובות: [email protected]