מלחמת חרבות ברזל הביאה עימה משוואה חדשה: חמאס שווה דאעש. למי שמכיר את חמאס זו אינה חדשה מרעישה, אבל לרוב העולם נפל האסימון רק בעקבות תמונות הזוועה שאליהן נחשפנו כולנו בשבועיים האחרונים.
אולם מלחמת חרבות ברזל הביאה עימה משוואה נוספת, פחות מפורשת ויותר מרומזת, שמשפיעה על דעת הקהל בישראל ובעולם: עזה שווה חמאס וחמאס שווה עזה. התפיסה הזו לא נכונה משני צדדיה.
האם עזה שווה חמאס? או במילים אחרות, האם כל תושבי עזה תומכים בחמאס? על פי תוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (אשר מוכרת לנו בשם הפרלמנט הפלסטיני), ב־2006 נראה שהרוב המוחץ של תושבי הרצועה אכן מזדהה עם החמאס. עד כמה מערכת הבחירות הזו הייתה חופשית? שאלה נהדרת. לפי 260 המשקיפים ששלח האיחוד האירופי במטרה לפקח על תקינות הבחירות, הן אכן התנהלו בצורה תקינה. אבל בואו נניח שלא, ושניתן למצוא כמה רבבות או אפילו מאות אלפי צדיקים שאינם שונאי ישראל בסדום של ימינו. להם ראוי לתת את ההזדמנות להגן על חייהם באמצעות עזיבתה של רצועת עזה דרך הגבול המצרי. מצרים יודעת לעשות זאת כשהיא רוצה, ואפשר לתמרץ אותה כדי שתרצה. זהו המעשה ההומניטרי היחיד שבא בחשבון בעת הזו. אם זה יקרה, יוכל צה"ל לפעול ברצועת עזה באופן אגרסיבי יותר לאורך זמן רב יותר עם לגיטימציה בין־לאומית רחבה יותר.
כעת נעבור לצידה השני של המשוואה: האם חמאס שווה עזה? נדייק: האם ארגון חמאס פועל רק ברצועת עזה? חמאס אומנם שולט ברצועת עזה, אבל פעילות הארגון והתמיכה בו ממש לא מצטמצמות לגבולותיה של הרצועה. לחמאס נהנה מתמיכה משמעותית מאוד גם ביהודה ושומרון. רוצים הוכחה? בואו נדבר במספרים.
באותן בחירות שנערכו לפרלמנט הפלסטיני זכה חמאס ב־43 אחוזים מהקולות. 10% יותר מהפתח, שקיבל 33 אחוזים בלבד. לצד הניצחון הסוחף של חמאס ברצועת עזה, הוא ניצח את הפתח גם בכמה מוקדים חשובים ביהודה ושומרון. הבחירות לפרלמנט הפלסטיני הן אזוריות בחלקן, נתון שמסייע מאוד להבין היכן מוקדי הכוח של חמאס. כדי לסבר את האוזן נציין שבמזרח ירושלים, שלה שישה מושבים בפרלמנט הפלסטיני, זכה החמאס בארבעה מושבים - ושני המושבים שהפסיד שוריינו מראש לערבים נוצרים. בסך הכול זכה החמאס ב־46 מושבים אזוריים, יותר מ־20 מהם במחוזות יהודה ושומרון. כל זאת בעוד הפתח מסתפק ב־16 מושבים בסך הכול בכל שטחי הרשות, כולל רצועת עזה.
תגידו שהבחירות ב־2006 כבר לא רלוונטיות? צודקים! אך לא בגלל שהחמאס נחלש מאז ביהודה ושומרון, אלא להפך. התחזקותו של החמאס ביהודה ושומרון היא אולי הסיבה העיקרית לכך שלא נערכו בחירות ברשות הפלסטינית מאז 2006. אינדיקציה נוספת להתחזקות פוטנציאלית של חמאס היא הירידה הדרמטית בשיעור הערבים הנוצרים ביהודה ושומרון ביחס למוסלמים במקומות שהיו עד לפני זמן לא רב ריכוזי אוכלוסייה של ערבים נוצרים, דוגמת בית לחם.
אבו מאזן, כמו כל העולם, יודע בדיוק מה עלולות להיות התוצאות של מערכת בחירות נוספת: את מראות החמאסניקים זורקים אנשי פתח מגגות בתי חאן יונס וגוררים אותם קשורים לרכבים ברחובות רפיח ניתן יהיה לשכפל גם לשכם, רמאללה, יריחו, ג'נין וחברון. אלו יכולים להיות המראות במקרה של בחירות ברשות הפלסטינית, אבל זה גם מה שיוכל לקרות ביום שאחרי אבו מאזן. אבו מאזן, ראוי להזכיר, יחגוג בעוד חודש בדיוק את יום הולדתו ה־88.
נתניהו הכריז כי מטרת המלחמה היא להכריע את חמאס. האם זוהי מטרה מספקת? כלל לא בטוח. אחרי הכול, גם לארגון הפתח לא מגיעה תעודת יושר, וטרם נמצאה תנועה פלסטינית שתזדהה עם ערכי חיבת ציון. אסור גם לשכוח את ראש הנחש האיראני ואת זרועותיו הארוכות והחמושות בלבנון ובסוריה. אך גם אם נסתפק בהכרעת החמאס, לא ניתן להסתפק בפעולה ברצועת עזה בלבד. יש לטפל באופן מיידי בתשתיות חמאס גם במזרח ירושלים, ביהודה ובשומרון, ולא לחכות לטבח נוסף חלילה. ויפה שנה אחת קודם.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
***