אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים מתוך מטרה למנוע הישנות של אסון בסדר גודל שכזה. השאיפה הייתה שמדינות יגבילו את ההתחמשות שלהן הרבה מתחת למה שהיה ערב מלחמת העולם, וכך אם יפרצו מלחמות - נזקיהן יהיו פחותים יותר. בריטניה הצטרפה לחבר הלאומים וכך גם צרפת, והן התפרקו מנשקיהן. גרמניה לא. וכך פרצה מלחמת העולם השנייה, כשהצד הצודק של העולם היה בפיגור עמוק בתחום החימוש. הניצחון התאפשר רק אחרי שארצות הברית, שגם היא לא הייתה חברה בחבר הלאומים, הצטרפה לבעלות הברית.
על חורבותיו של חבר הלאומים הכושל הוקם האו"ם. הייתה לו אותה מטרה: לצמצם למינימום האפשרי את הסבל האנושי שנגרם בגלל מלחמות. אבל עקרונות היסוד שלו שונו: הוא תוכנן מלכתחילה כגוף כמעט ללא שיניים, שההתחייבויות שמדינות לוקחות על עצמן במסגרתו הן וולונטריות. גם אם התחייבויות שכן נלקחו הופרו - לאו"ם אין כלים לאכוף אותן בלי רצונן הטוב של החזקות במדינות העולם.
ההחלשה המכוונת הזאת היא מסקנה הכרחית מהכישלון של חבר הלאומים: קיום התחייבויות הוא תכונה שמאפיינת אנשים טובים. אנשים רעים מפרים התחייבויות. הסכמות בין אנשים חייבות להיתמך או באמון או במנגנון אכיפה יעיל. העיקרון הזה תקף גם למדינות: אין אמון עם אנשים רעים - ועם מדינות רעות; ובמערכת היחסים שבין מדינות, בניגוד למערכת היחסים שבין בני אדם יחידים - אין מנגנון אכיפה יעיל. לכל מדינה יש צבא משלה. בוודאי למדינות רעות. הנטייה של מדינות טובות להתאמץ לעמוד במילתן הופכת לחולשה אסטרטגית מול מדינות רעות שלא מייחסות כל משקל למילתן שלהן אם הן יכולות להרוויח מהפרת ההתחייבויות.
מאז אותו רגע פוקח עיניים לאחר מלחמת העולם השנייה, יש כוחות שמנסים לכרסם בחשיבות של הוולונטריות במשפט הבין־לאומי. המחויבות של מדינות לאמנות שלא חתמו עליהן מכונה "דין בין־לאומי מנהגי", ובכל העולם מופעלים לחצים על מדינות להחליש את עצמן בשם עקרונות שנדחו באופן דמוקרטי. הכוחות הלוחצים, בכל העולם, הם אותן מדינות רעות, שאינן מקיימות הסכמים, בשיתוף פעולה עם שמאל טהרני.
בישראל, הדין המנהגי הוא המקור המשפטי־לכאורה להרבה מאוד הוראות של שופטים ויועמ"שים שמחלישות את ישראל. לדוגמה: יהודה ושומרון אינם שטח כבוש לפי האמנות הרלוונטיות, אבל בג"ץ הנדב" להחיל על המדינה הגבלות שחלות רק על מדינות כובשות. גם תגובה פרופורציונלית, או הבחנה בין לוחמים לאזרחים גם במחיר סיכון כוחותינו וסיכול המשימה, מקורן ברעיון העוועים שהדין המנהגי הוא למעשה דין מחייב.
כשמיישמים את השיח הזה על מלחמתם של העם היהודי והמערב עם האסלאם, אנחנו חייבים להבין שאוצר המילים שונה. אם בשביל היטלר או מאו הפרת הסכמים בין־לאומיים הייתה עניין של פריקת עול, אצל המוסלמים מדובר בחלק מהותי בתרבות. ישנם שני מושגים, שמקורם בקוראן, שמי שלא מכיר אותם לא יכול להתחיל להתיימר בכלל לעשות מדינאות במזרח התיכון: תאקיה וצאבר. הם רלוונטיים בשיח האסלאמי כמו שחג השבועות ופדיון בכורות רלוונטיים בשיח הישראלי. תאקיה היא חתימת הסכם, אשר תכליתו היחידה היא לאפשר שהות כדי לצבור כוח לשם הפרת ההסכם והכרעת האויב שאיתו הוא נחתם. צאבר הוא התקופה שבין חתימת ההסכם ובין הפרתו: היטמעות בסביבה, התחפשות למי שמקיים את ההסכם.
האכזריות העל־היסטורית של הנאצים מעזה בשמחת תורה גרמה להחדרת שיח המשפט הבין־לאומי למחוזותינו, כביכול מתוך ההנחה ש"עכשיו הם חייבים לפסוק לטובתנו". זו איוולת משום שהאנשים שמפעילים את מוסדות האו"ם הרלוונטיים הם לא פחות אנטישמיים מחמאס, גם אם פחות אלימים ממנו. הם נשלחו לתפקידיהם על ידי אותן מדינות שאין להן בעיה לחתום על אמנות – כי אין להן שום כוונה לקיים אותן, אלא רק להחליש באמצעותן את המערב. ישראל אינה חתומה על שום אמנה המסמיכה את בתי הדין של האו"ם לשפוט אותה או מי מחייליה. הרשות, כמובן, חתמה על אמנת רומא – אשר מסמיכה את בית הדין הבין־לאומי בהאג, אבל חתימה זו משוללת תוקף משום שהרשות אינה מדינה. זה לא מנע מבית הדין להפר את אמנתו שלו ולקבל את הרשות כחברה.
כל כפיפות של ישראל לבתי הדין הבין־לאומיים – מקורה רק בדין המנהגי. ואם יש מי שמתפתה לנסות למנף את גל האמפתיה העולמי כלפינו לניצחון "משפטי" בהאג – שוגה שגיאה חמורה לטווח הארוך. גל האמפתיה יחלוף, ומוסדות האו"ם ישקעו שוב במדמנה האנטישמית.
מהירושימה ועד ששת הימים, ההיסטוריה צועקת מסר אחד, חד וברור: העולם – והמשפט הבין־לאומי בתוכו – לעולם יצדד במי שניצח והאמין בצדקת ניצחונו. זהו הדין הבין־לאומי התקף היחיד.
הכותב הוא מנהל החדשות ברדיו גלי ישראל
***