כשישב הגאון הקדוש הרב יששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד במרתף בבודפשט, וכתב בדם ליבו את ספרו 'אם הבנים שמחה', הוא חזה בעיני רוחו את השמחה שתצא ממרחץ הדמים שבו היה עם ישראל שרוי אז – כי הרי הקב"ה, הוא "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללו י־ה", ומיהי עקרת הבית? אומר רש"י במקום: "עקרת הבית – ציון, שהיא כעקרה, יושיבנה". ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך, בנייך שעזבוך, שהוגלו ממך (על יד בני עמך עצמם), וכעת מתגעגעים אלייך, אל כל רגב ורגב שלך, ורוצים לחזור, לשוב לחבק אותך, "ענייה סוערה לא נוחמה, הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך וייסדתיך בספירים... כל כלי יוצר עלייך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי נאום ה'" (ישעיהו נד, יא-יז), הענייה הזו, האומללה בלכת בניה אהוביה ממנה, מובטח לה שכל כלי שיצר לה לא יצליח, כי זאת נחלת עבדי ה', עם עולם, מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו!
דבר זה יניב שמחה גדולה, מתוך ההפכה, כמו שממשיך הרד"ק (בתהילים שם) לבאר: "מושיבי עקרת הבית - והנה הוא גם כן הופך הַטְבָעִים, שמושיב העקרה בבית, כלומר שיהיו לה בני בית... וישיב העקרה שתהיה אֵם הבנים, ותהיה שמחה עימהם, תחת אשר הייתה עצובה בלתם. ואמר הללו י־ה, כלומר על כל אלה הנפלאות שיעשה הא־ל חייבים אתם להללו".
קשה, קשה מאוד אפילו, כעת, כאשר עדיין מוטלים מתינו לפנינו, ואנחנו רצים מלוויה אחת לשנייה ומניחום אבלים אחד לשני, וכל יום מביא עימו בשורת איוב חדשה על עוד חללים ועוד פצועים ועוד הרס, קשה לחלום על ההלל שנאמר בסוף. אבל צריך לחתור לשם, לשאוף לשם, לכסוף לשם תכלית הכוסף. ואם נכסוף גם נגיע, בעזרת ה' יתברך.
לכן כל כך חשוב כבר עכשיו להציב עמדה מוסרית, ערכית, נצחית, ברורה, שאין צודקת ממנה - לא יוצאים מהמלחמה הזו בלי חזרה לאדמת ארץ ישראל הנטושה. אין נכון מזה, ואין צודק מזה. קודם כול כי זה שלנו, וזה נלקח מאיתנו בכוח; אבל גם מתוך חשבון הרתעתי ביטחוני – כל תוצאה אחרת לא תהווה הרתעה כלל וכלל לכוחות הרשע העולמיים.
שכנינו הערבים מתרגמים רק דבר אחד להפסד – אובדן שלטון על אדמה. זה הדבר היחיד שמעניין אותם, לא חיי אדם (שכל כך זולים בעיניהם עד שהם מוכנים להקריבם בלי הנד עפעף - גם את חייהם שלהם עצמם, וגם של ילדיהם וזקניהם. הם הרי ידעו היטב שתהיה אשר תהיה התגובה לרצח הנפשע שלהם, זה יעלה להם באלפי או עשרות אלפי הרוגים, וכל זה לא הטריד אותם) ולא הרס תשתיות וחורבן בנייני עזה.
הקונספציה קרסה. ההערכה שחמאס חש מורתע כי הוא יודע שישלם מחיר כבד בחיי אדם, היא מהות הקונספציה. היא קרסה לחלוטין, וכעת אנחנו צריכים להכות אותו במקום היחיד שבאמת יקר לו – בכיבוש. כן, בכיבוש, סליחה על המילה הגסה. בעצם, לא בכיבוש – בשחרור, בהורשה, בישיבה, במה שהתורה הקדושה מצווה אותנו לעשות.
אפשר להתווכח כמה קולני צריך להיות בהכרזה הזו. אולי מטעמי טקטיקה, כדי לא לאבד תמיכה בעם, או לא להכעיס את אומות העולם, צריך להכריז הכרזות כאלה בשקט יחסי. אולי. אני הקטן לא כל כך מזדהה עם התפיסה הזו, אבל אני באמת לא מבין כלום, לא בגאו־פוליטיקה, לא באסטרטגיה צבאית ולא בכל השאלות המעשיות הללו, ולכן אני לא רואה את עצמי בר הכי להביע בהן עמדה. אנחנו, ציבור הרבנים, תפקידנו להשמיע קול צלול ותורני – למה אנחנו חותרים? מה היעד הערכי שאנחנו מציבים לפנינו? ופה צריכה להיות אמירה ברורה וחדה – לחזור, לחזור לכל מקום שאפשר.
כדי להיות מעט יותר ריאלי, אפשר למשל להסתפק, כשלב ראשוני בלבד (בבחינת "עזה תחילה"...) בקריאה להתיישב באזור צפון הרצועה - אותה פיסת אדמה שישבו עליה היישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית, אותו חבל ארץ פורח שהוחרב בהינף יד מרושעת, שגם לפני הגירוש (המכונה במכבסת המילים "התנתקות". ממש התנתקנו...) היה שומם מכל תושב ערבי, וכל כך התבקש שלפחות בו נשאיר נוכחות יהודית, אך גם זה לא קרה - לשם, לעת עתה, עלינו לחזור, מיד עם שוך הקרבות, להקים שם מחדש יישובים פורחים ושוקקי חיים, או לפחות מוסדות חינוך בתור התחלה. להחזיר לידינו את מה ששייך לנו, ולהראות לכל אומות העולם, ולאויבינו הערבים באשר הם – לא כדאי לכם להתעסק איתנו, אתם תשלמו על זה ביוקר, ביוקר רב.
נכון, זה נשמע קצת הזוי כעת, ואף לא ריאלי, אבל אל תשכחו את דברי הרד"ק שראינו לעיל - "והנה הוא (הקב"ה) גם כן הופך הטבעים, שמושיב העקרה בבית..." כל האסון הזה שנחת עלינו הוא הפך הטבע, מתחילתו ועד סופו, וכך צריך להתנהג איתו - מעל הטבע. רק כך, ביחד, כולנו, כל אוהבי ארץ ישראל ועם ישראל החפצים בחיים, נפעל מעל לטבע, ובורא עולם ייתן לנו מתנות מעל הטבע. בואו ניתן ידיים, ונחזור.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***