נעדרי ודאות

ימים מטלטלים ומורטי עצבים עוברים על ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן, שגורל בנו בן ה־23 אליקים ליבמן עדיין לוט בערפל והוא מוגדר נעדר (עד לזמן סגירת העיתון). הבן שימש מאבטח במסיבה ברעים בשבת שמחת תורה, ומאז אבדו עקבותיו.

בבוקרה של אותה שבת, כשהחלו ההפגזות, הוא יצר קשר בהול עם אביו. "הוא התקשר וסיפר שיש מלא מחבלים, ואני ביקשתי ממנו שישלח מיקום", משחזר ליבמן את רגעי האימה. "אנחנו היינו בצפת בשמחת תורה. כסגן אלוף במילואים וכקב"ט חברון לשעבר אני מכיר כל מיני גורמים בצבא, ועדכנתי את הקודקודים שאני מכיר מכל זרועות הביטחון. כולם אמרו שזה בטיפול, רק שכנראה הם לא הבינו את גודל האירוע. יצאתי לכיוון, וכשהגעתי למחלף קריית גת הייתי בדילמה לאן לפנות: האם ללכת לחפש את הבן או לנסוע לקריית ארבע, כי בסוף יש לי אחריות על 8,500 תושבי קריית ארבע. מאורעות תרפ"ט הדהדו לי בראש, והיו התרעות להתפרעויות, אז נסעתי לקריית ארבע. אחרי הערכת מצב והקפצת כוחות ירדתי מהר, עוד בשמחת תורה, לקראת ערב, דרומה".

את המראות שנגלו לעיניו הוא לא ישכח לעולם: "שדרות עדיין הייתה בלחימה כשחציתי אותה. היו מאות רכבים בצידי הדרך ועל הדרך, הפוכים, מנופצים ושרופים".

המקום עוד שרץ מחבלים, לא פחדת?

"נסעתי עם חבר, שנינו למודי קרבות, וכשהבן שלך אומר לך לבוא אז אתה בא. ידעתי שאני אגיע למיקום שהוא שלח לי ויהי מה". תוך כדי נסיעה נתקל ליבמן בעשרות גופות מוטלות בדרכים. "ראינו גופות מחוץ לרכבים, והתחלתי להבין שאני במגה־אירוע. בהתחלה עצרתי ליד כל גופה שראיתי לבדוק אם זה הבן, אבל באיזשהו שלב החלטתי להתמקד כרגע בנ.צ. שהוא שלח לי", הוא מתאר בקור רוח את השתלשלות האירועים.

"הגעתי למיקום, והתברר שזה היה מרכז המסיבה. מהעדות שנתן לנו אחר כך משה, היחיד מארבעת המאבטחים ששרד (שלושה מהם: אליקים ליבמן, איתן מור ומור ברסלבסקי מוגדרים נעדרים נכון לזמן כתיבת הכתבה, ויש חשש כבד שנחטפו לעזה, ר"ג), הבנו שבמקום לברוח ולהציל את עצמו, למרות שמחבלים יורים שם, אליקים טיפל בפצועים וריכז אותם בנקודת איסוף נפגעים".

ליבמן הבחין באוהל שנאספו בו כבר מעל למאה גופות מהאזור. "התחלתי לעבור גופה גופה לחפש את הבן שלי. באיזשהו שלב הפסקתי כי ראיתי שזה לא נגמר, והמשכתי לסרוק את האזור".

עם שחר, אחרי סריקות ממושכות בשטח בשעות הלילה, ליבמן מחליט לחזור. "הייתי בטלטלה מזה שאין לי קשר עם הבן וממה שקרה לעם ישראל ברמה הלאומית. במקביל הייתי צריך לתמוך במשפחה שלי, וגם כמובן כראש המועצה להמשיך בקשר עם גורמי הצבא ובעלי תפקידים במועצה ולראות איך משמרים את ביטחון התושבים. יש עוד מעגלים שאני צריך לדאוג להם, כמו אמא שלי, שהבן שלה שניאור־שלמה הי"ד נרצח בפיגוע ועכשיו היא מקבלת את הבשורה שאליקים־שלמה, הנכד שנקרא על שמו, נעדר. במקביל, מגייסים בצו 8 את שני הבנים ושני החתנים שלי, כשאחד הבנים נמצא בלחימה קשה בכפר עזה. בזמן שאני שם מחפש את אליקים, בן אחר שלי בלחימה שם".

למחרת הצליח ליבמן ליצור קשר עם המאבטח הרביעי ששרד, וביקש ממנו פרטים על מה שקרה. "הוא סיפר לנו שאליקים והחברים שלו חילצו פצועים תחת אש. בסביבות 2 בצהריים הם לקחו קבוצה של עשרים איש וברחו לכיוון גבול עזה. הם הגיעו 400 מטר פנימה למסתור שיחים, ואז מישהו אמר שיש שתי בנות פצועות קשה בשדה החרוש מעליהם. אליקים ועוד שני חברים זחלו לבחורה הראשונה וראו שאין לה דופק. הם לקחו את הבחורה השנייה שחשבו שניתן עוד להציל, אבל תוך כדי הבינו שהיא לא בחיים והסתירו אותה בבור, כדי שהמחבלים לא יחטפו את הגופה".

כשהם פנו להביא את הגופה השנייה, משה המאבטח התחנן: 'אל תעלו. היא כבר לא בחיים. תצילו את עצמכם'. אבל אליקים ושני חבריו מור ואיתן התעקשו לא להפקיר אותה בשטח. "משה מספר שהוא ראה אותם עולים למעלה לשדה החרוש, שמע יריות, ומאז אבד איתם הקשר", הוא מתאר. "מאז ערכנו הרבה סריקות בשטח. ימים ושעות של סריקות, ניתוחי צילומים מהאוויר, אבל עד לרגע זה אין חדש".

דורשים מבצע צבאי

השבוע (ראשון) נפגשו נציגי ההורים של החטופים והנעדרים עם ראש הממשלה נתניהו לשיחה אישית בנוגע לסוגיית שחרור יקיריהם. "מדהים שתוך כדי לחימה, ראש הממשלה היה אנושי מאוד ונתן לכל אחד מהמשתתפים לספר את הסיפור האישי שלו. היו סיפורים קורעי לב". ליבמן שיתף כי אליקים בן ה־23, הבן הרביעי מתוך שמונה ילדים, שימש חובש קרבי בגולני, גר בתל אביב ועובד באבטחה וגם שף במסעדה. "אליקים הוא ילד חכם עם הרבה חכמת חיים וידע בכל תחום".

מה דרשתם מראש הממשלה?

"היו מגוון קולות בחדר, מכאלו שאומרים: הילדים שלנו עכשיו מעל הכול ותשחררו כל מי שרק אפשר, העיקר שיחזרו, וכאלו שביקשו לפעול בדרך מבצעית לשחרר אותם. אנשים הביעו את דעתם. לנו היה חשוב להדגיש שבמלחמה - הכללי צריך לגבור על הפרטי. צריך לעשות הכול כדי שעם ישראל ינצח, וגם לשחרר את החטופים במבצע צבאי ולא בהתקפלות".

הרגשת שראש הממשלה קשוב?

"בהחלט, אבל אנחנו יודעים שבסוף מה שיקבע הוא מבחן התוצאה. הסטטוס של אליקים בווטסאפ היה 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים'. זה מה שקרה כאן בעשרות השנים האחרונות. מציאות מעוותת שבה מרחמים על ילדים מעזה והם אלו שבגרו ורצחו עכשיו נשים וילדים יהודים באכזריות. אי אפשר להמשיך באותו קו מחשבה. חייבים לחשב מסלול מחדש. לגבות מחיר גבוה ולהשיב את ההרתעה. אני מבקש ממדינת ישראל לא להסס ולכתוש את האויב בכל הכוח".

אתה לא חושש שההפגזות הישראליות בעזה עלולות לפגוע בבן שלך?

"אנחנו היום במערכה לאומית, ואנחנו חייבים לנצח בה. מובן שאני רוצה לקוות שלא הבן היקר שלי ולא אף יהודי ייפגעו מהתקפה צבאית של ישראל בעזה, אבל אני מסתכל ברמה הלאומית. אם אחרי מה שחטפנו אנחנו לא נשיב מלחמה שערה, המשמעות היא שתהיה לאויב מוטיבציה לעשות עוד טבח כזה ועוד חטיפות כאלה. לכן אני מסתכל על הבן שלי, האהוב והיקר, ואני מסתכל גם על עם ישראל. אם הצלחנו להגיע לאנטבה, אנחנו יכולים גם להגיע אליהם במבצעים הרואיים תוך כדי לחימה. לפעמים יש יותר הזדמנויות מבצעיות תוך כדי לחימה בשטח לחלץ בני ערובה. אפשר להפעיל מנופי לחץ על משפחות החוטפים והקודקודים בחמאס ולעשות כל דבר התקפי ולא תבוסתני שיזמין מתקפות אלימות כאלה בעתיד", הוא מבקש.

כאמור, נכון לשעה זו הבן אליקים מוגדר נעדר. "הוא איננו כבר מעל עשרה ימים. התבקשנו להביא דגימת די־אן־איי וצילומי שיניים ורנטגן, ויכול להיות שהבן שלי שנחשב נעדר יזוהה בהמשך כחלל או שיתברר כחטוף. אנחנו כרגע חיים בחוסר ודאות".

זו סיטואציה בלתי אפשרית להורה. יש לך איזו העדפה בין שני התסריטים הנוראיים האלו?

"זו שאלה קשה. ודאי שאני רוצה את הבן שלי חי, גם אם הוא חטוף בעזה. אבל אני לא מוכן וגם הוא לא היה מוכן, שיקרה משהו לעם ישראל תמורת שחרורו. הוא כן רוצה ובונה על זה, שאנחנו כמשפחה וצבא הגנה לישראל ומדינת ישראל יעשו הכול כדי לחלץ אותו משם, אבל בכוח ובתושייה ולא בשחרור מחבלים ארורים".

קפצו מחלון הבית הבוער ונעלמו

משפחת חטופים נוספת היא משפחתה של נעם דן. בבוקרו של חג שמחת תורה העיר העיתונאי ג'קי לוי את אשתו נעם דן ובישר לה: יש אזעקות בשכונה. "אני והילדים זינקנו מהמיטות, מנסים להתעדכן במצב, ומתחילה התכתבות עם קרובי המשפחה שלי בקיבוץ ניר עוז. התכתבתי עם דודה שלי כרמלה בת ה־80, ועם בנות הדודה שלי הדס וגלית, בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, וכולנו ניסינו להבין מה קורה איתם", היא משחזרת.

"הדס בת הדודה שלי היא אמא לארבעה ילדים, ששניים מהם, סהר (16) וארז (12), היו עם אבא שלהם, עופר קלדרון (53), בבית שלו בקיבוץ. באותן שעות הדס הייתה לבד בביתה, היא החזיקה את דלת הממ"ד במשך שמונה שעות. בסביבות עשר וחצי בבוקר עופר התכתב עם הבת הבכורה גאיה, שנמצאת בתל אביב, וסיפר לה שהבית עולה בלהבות והוא קפץ עם הילדים מחלון הממ"ד החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו מהם", מספרת דן. "גם דודה שלי כרמלה סיפרה שנויה, הנכדה שלה בת ה־12, בעלת צרכים מיוחדים, נמצאת יחד איתה בממ"ד, והתקשורת איתה נקטעה בשעה 12 בצהריים".

חמשת בני משפחתה של דן מקיבוץ ניר עוז: כרמלה, נויה, עופר, סהר וארז נעלמו, והמשפחה המודאגת ניסתה להבין מה עלה בגורלם. אות החיים הראשון התקבל כשהבן ארז בן ה־12 זוהה בסרטון בטיקטוק, שבו הוא נראה מוחזק בידי אנשי חמאס ואלה גוררים אותו בברוטליות. מכאן הסיקה המשפחה כי גם ארבעת בני המשפחה האחרים נמצאים בשבי חמאס. בהמשך הם עודכנו באופן רשמי מטעם רשויות המדינה במעמד חמשת בני המשפחה כחטופים. "מדובר בחמישה בני משפחה שנחטפו. זה לא נתפס. מאז אני לא מצליחה לישון בלילה, ואנחנו עושים הכול להחזיר אותם. אנחנו מחויבים להחזיר אותם הביתה. מבחינתי אין פה סימני שאלה".

זה תסריט אימים, שלא הכרנו עד היום.

"זה באמת שייך לעולמות אחרים. מה שברור הוא שאי אפשר להשוות אותו לחטיפת חייל. הזעזוע הגדול שלי היה כשאחד האבות, שהבן שלו נעדר, התראיין בערוץ 14 והקריא את הלכות יציאה למלחמה של הרמב"ם, בלי שאף אחד באולפן קם ואמר: אבל אלו לא חיילים. זאת ילדה בת 12, זה תינוק, זה נער. אלו לא אנשים שיצאו לקרב", היא מבקשת לחדד. "יש כאן כמאתיים נשים, גברים, קשישים וטף שנמצאים בגיהינום, ואנחנו פשוט צריכים להחזיר אותם הביתה", היא מזדעקת, ומבקשת לציין כי עוצמת העם דווקא מתגברת בעת הזאת. "אנחנו מודעים לכוח ולעוצמה שלנו כעם, ולכן ברור שנקום מהדבר הזה ואז נבוא חשבון עם מי שטלטל את עולמנו. זה לא עומד בסתירה לחובה שלנו להשבת החטופים והחטופות. כרגע לי, למשפחה שלי ולחברה שסביבי - נורא ברור מה צריך לעשות".

בתחילת השבוע נכחו גם בני משפחת דן במפגש של נציגי המשפחות החטופים עם ראש הממשלה נתניהו. "היו בפגישה אחי עידו יחד עם גלית, אמא של נויה והבת של כרמלה. אנחנו מבינים שהאיש הזה (ראש הממשלה נתניהו, ר"ג), שאני לא הולכת להגיד שום דבר בגנותו בשלב הזה, הוא חשוב לקידום הדברים. הגענו לפגישה הזאת כשברור לנו שאנחנו מייצגים רק את עצמנו. מצד שני, אנחנו מבינים שבמטה החטופים יש המון אנשים שחושבים אחרת. יש כאלו שאומרים לדרוש לשחרר את כולם, ואחרים שאומרים: מה פתאום, קודם נעשה שחרור הומניטרי של ילדים וקשישים, וכאלה שאומרים קודם להכות בחמאס. הדעות שונות, אבל יש תמימות דעים בקרב המשפחות שצריך להחזיר את החטופים, נקודה", היא מציינת. "הכול נורא נפיץ ורגיש, כשבעצם ההסכמה בינינו הייתה בדרישה: מחזירים את החטופים הביתה. זו מטרה עליונה והכרחית, והיא אינה נטל. זו החובה שלנו".

משפחות החטופים מחזיקות בדעות שונות ביחסן לסוגיה, ובוודאי מושכות לכיווני פעולה שונים.

"ברור שיש כאן מורכבות. אני לא מיתממת. יש כאן דרמה שהיא מחלוקת לשם שמיים של מה אנחנו אמורים לעשות למען השבת החטופים. אנחנו מצפים שהשבת החטופים תהיה בראש סדר העדיפויות והמטרות של המלחמה. רצינו לשמוע את זה מנתניהו, ואכן הוא חזר בו מהדברים של סמוטריץ' שהחטופים יופקרו עד סוף המלחמה. נתניהו אמר על דבריו של הנגבי: הבל הבלים. אני יודעת שגם בתוך המשפחות עצמן יש חילוקי דעות, האם למשל להחזיר אותם בכל מחיר או לא".

זה טבעי מאוד במצב כל כך לא נורמלי...

"אבל כשאמא ממגזר מסוים אומרת על הבן שלה שהוא חייל: אני מבינה שזה חלק מהקורבן, ובמציאות של מלחמה הלאומי עולה על האישי - זה דבר אחד, ולהגיד את זה כאמירה גורפת כאילו כל משפחות החטופים תומכות בכך - זה משהו אחר. אם יש משפחה שאומרת שהיא מוכנה להקריב את ילדיה זו באמת הזכות שלה, אבל אנחנו לא נהיה חלק מזה. אם מישהו מוכן להשאיר את בן משפחתו בעזה - אני לא יכולה לשלול את דעתו, אבל יש כאן עוד דעות של משפחות שכלולות בדרמה האנושית הזאת. בסופו של דבר, כל המשפחות דורשות יוזמה לשחרור החטופים בהובלת המדינה ונציגי כל המדינות. אי אפשר להניח שמדובר כאן בעסקאות על חיילים, זה לא גלעד שליט 2. זה משהו הרבה יותר מורכב בהיקפים שלו ובמגוון האנושי שנלקח בשבי".

מה הציפייה שלכם מהממשלה?

"הציפייה שלנו, למרות הכותרות המסולפות שהופצו לאחר מכן, שזכתה בפגישה עם ראש הממשלה להיענות מוחלטת וחד־משמעית, היא להכריז שהשבת החטופים היא יעד ברור בתוך המלחמה, שלא עומד בסתירה לשאר היעדים. להחזיר את יקירינו לא עומד בסתירה ללמחוק את חמאס ולפרק אותו מנשקו. המשפחות החטופות הן לא נטל. נויה בת ה־12 היא לא נטל. דודה כרמלה שחוגגת היום יום הולדת 80 היא לא נטל. המשפחות שלנו מסרו את נפשן בחיים בעוטף, מתוך אהבה למדינה הזאת, וזאת חובתנו המוסרית להחזיר אותן הביתה".

שחרור החטופים בכניסה לעומק השטח

תת־אלוף במילואים אמיר אביבי, יושב ראש תנועת הביטחוניסטים, משוכנע כי הדרג המדיני והצבאי צריך להיות ממוקד בעת הזאת אך ורק במלחמה ובריסוק האויב: "אנחנו במלחמה, ובמלחמה קודם כול מכריעים את האויב עד כניעתו המוחלטת. אחר כך מתעסקים בסוגיה של החטופים הישראלים בעזה. למעשה, אין פה באמת סתירה, כי זאת הדרך היחידה האמיתית לשחרר אותם. רק בכניסה לעומק השטח נוכל לשחרר אותם, ולכן סוגיית החטופים מתקשרת לגמרי לנושא של התמרון הקרקעי".

אתה בעד כניסה קרקעית לעזה?

"הדרג המדיני הטיל על הצבא לחסל את חמאס, לפרק את כל התשתיות שלו ולהעלים את הארגון הזה, גם מבחינת השליטה שלו ברצועה וגם מבחינת התשתיות - וישנה רק דרך אחת לעשות זאת: לכבוש את כל הרצועה ובמשך חודשים לנקות אותה מהיסוד. אם אנחנו לא נעשה את זה, אנחנו נחזור לסבב האלים והרצחני הבא. התרגום הצבאי היחידי למטרות המלחמה מצד הדרג המדיני הוא כיבוש הרצועה וטיהורה המוחלט מנוכחות של טרור".

יש לנו 200 חטופים שנמצאים בשטח.

"זה בוודאי אומר שצריך להיכנס רגלית ולשחרר אותם. זה חלק מהתמרון הקרקעי וחלק ממשימות המלחמה. רוצים לשחרר אותם? ככל שנהיה יותר בפנים, יש יותר סיכוי שהם ישוחררו. הצבא מסוגל לעשות הכול. כשצבא היבשה ייכנס לעזה, כל העולם יבין מה זאת העוצמה של צה"ל".

בינתיים צה"ל לא נכנס, ועולות טענות לדשדוש.

"אין שום דשדוש", הודף אביבי את הביקורת. "יש הכנות מדוקדקות, יש הפחתת היכולות של חמאס עם חיל האוויר. צבא היבשה מתכונן, מתודרך, מתאמן. אני מזכיר שבמלחמת ששת הימים תרגלנו את הצבא במשך שלושה שבועות לפני שיצאנו להתקפה, ובסופו של דבר כבשנו את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן. אז לא רק שעוד לא נאמרה המילה האחרונה, אלא שעוד לא התחלנו בכלל. ולמשפחות החטופים צריך להיות ברור שמדינת ישראל תעשה הכול ושהיא הציבה לעצמה מטרה ברורה: לשחרר אותם".

מורכבות כלל־עולמית

ד"ר גדי חיטמן, ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלשתינית, לא הופתע מעוצמת היכולות של חמאס ומהאכזריות של המחבלים במתקפה הרצחנית בשמחת תורה: "אלו יכולות של לוחמים ברמה של קומנדו, שהתאמנו זמן ממושך כדי לפשוט על יישובים אזרחיים. הם שחטו אנשים במיטות. זו לא מלחמה, זה רצח עם. אי אפשר לקרוא לזה טרור", הוא מבהיר. "מי שנכנס לתוך יישובים יהודיים לרצוח יהודים בשבת במיטותיהם מבצע רצח עם. זה הרוע בהתגלמותו".

מהיכרותך את חמאס, זה אופייני לו?

"בהחלט. הם בוודאי מסוגלים לכאלו מעשים נפשעים. חמאס החל כארגון חברתי־דתי, ועם השנים הפך לארגון טרור. ברגע שחמאס השתלט על רצועת עזה ב־2007, הוא הפך להיות גם שחקן מדיני, ששוקל שיקולים מדיניים מול ישראל ומול המערכת הבין־לאומית".

איך הפעולה הרצחנית האחרונה בישראל מסתדרת עם ההנחה שחמאס שוקל שיקולים מדיניים?

"זה כמובן מחזק אצלי את החשיבה שהאיראנים הם אלו שדחפו אותם לפעולה. אבל לגבי האכזריות והיכולת לשחוט יהודים, את זה הם לומדים מגיל גן. זה גם כתוב מפורשות באמנה של חמאס. זו תנועה שמבקשת להשתלט על פלשתין, והיא המתינה לשעת כושר מבצעית ופתחה במערכה ב־7 באוקטובר. עכשיו אנחנו בשעת הכרעה. אם לא ננצח עכשיו - צבאית ומדינית - המערכה הבאה תהיה באשקלון", הוא מזהיר.

חיטמן מתייחס למתח הקיים בסוגיית הנעדרים והחטופים, הנעה בין הקריאה להגדיר את השבת הנעדרים יעד ראשי, לבין הדרישה להכרעת החמאס לפני הכול. "הדילמה הזאת היא בעייתית בעיקרה, כי מה פירוש המושג לנצח? האם יש מישהו כאן בארץ שלא רוצה לתת לצה"ל לנצח? הדילמה שמדינת ישראל נמצאת בה עכשיו מביאה בחשבון גם את החטופים, והיא הרבה מעבר לניצחון צבאי. יש פה גם היבטים מוסריים, היבטים של חוסן לאומי, והיבטים של מוטיבציה בעתיד של חיילים שיידרשו ללכת לקרב בידיעה שגם אזרחים נחטפים ולא עושים הכול כדי להשיב אותם. זו דילמה עצומה שאני לא מאחל אותה לאף אחד", הוא אומר. "אבל משהמציאות הזאת התממשה עלינו, ברור שהשאלה היא הרבה מעבר להכרעה הצבאית.

"יותר מכך, הסיפור הזה הוא לא רק סיפור ישראלי אלא סיפור של עוד הרבה אומות אחרות שחטפו להן אזרחים, כולל ארצות הברית. המורכבות היא הרבה יותר גדולה. יש כאן המון משתנים ונסיבות שצריכים לבוא בחשבון, זה אירוע מורכב מאוד. זה אירוע שישראל מעולם לא הייתה בו, גם מבחינת מספר החטופים ואופיים. כזה עוד לא היה לנו", הוא מציין. "לכן יש פה מסר שחייב להישמע, והוא שאנחנו לא יכולים להפקיר את החטופים שלנו לגורלם. כאשר גורמי הצבא מניחים תוכניות צבאיות על השולחן ומבקשים מהדרג המדיני אישור לפעולה קרקעית בעזה, צריך להביא בחשבון שאי אפשר לטפל בסיפור הזה מבלי לטפל בחטופים, משום שזהו מסר חשוב גם לדורות הבאים".

גם במחיר פגיעה בהכרעת חמאס?

"מה זה אומר להכריע את חמאס?", הוא מתקשה לקבל את משמעות התביעה האזרחית להכרעה. "מהו הניצחון שאליו חותרת ממשלת ישראל? להשמיד את חמאס? יש לי חדשות: אין דרך להשמיד רעיון. רק תשתיות ויכולות צבאיות ושלטוניות ניתן להשמיד, אבל הרעיון יישאר", הוא מבהיר. "ומה עם החטופים? האם ממשלת ישראל - בהנחה שהיא רוצה ויכולה להכריע ויש לה גיבוי של מדינות העולם - במציאות שיש לה 200 ישראלים חטופים ברצועה, מסוגלת להכניע את חמאס? זו שאלה גדולה מאוד".

שר הביטחון דיבר על הכרעה.

"גלנט אומר את מה שהוא היה רוצה שיקרה, אבל לא הוא הקובע. לאורך השנים, ראש הממשלה נתניהו אף פעם לא הלך על הכרעה מלאה", הוא פוסק ומתריע: "לכן המסר המוסרי שלי הוא שממשלת ישראל חייבת לעשות הכול כדי להשיב את האנשים האלה הביתה. היא חייבת לעשות הכול כדי להחזיר אותם בריאים ושלמים. כשאני אומר הכול, זה גם במחיר של לשחרר מחבלים עם דם על הידיים מהכלא".

שיחזרו אחרי זה לעשות טרור?

"שכולם יחזרו לעשות טרור ואת כולם נהרוג. בדיוק השבוע לפני 12 שנה, שחררנו 1027 מחבלים בשביל חייל ישראלי אחד, ורובם חזרו לעשות טרור".

אז נחזור על הטעות הזאת?

"אז לתת ל־200 ישראלים האלה למות בעזה? אלו דילמות הרות גורל ובלתי פתירות, ואני חושב שבשביל המשפחות ובשביל החוסן הלאומי של כולנו ובשביל אנשי העוטף שאנחנו רוצים שישקמו את חייהם, צריך לדאוג להחזיר את החטופים".

מתוך ההיכרות שלך את ארגון חמאס, יש בכלל סיכוי למשא ומתן לשחרור החטופים?

"תמיד יש סיכוי למשא ומתן", הוא מדגיש. "יש שתי חלופות שאנחנו לא יודעים מה הנכונה מבין שתיהן, וייתכן ששתיהן נכונות יחד: האופציה הראשונה היא שבמתקפה בשבת חמאס פעל לבדו במטרה לשחרר אסירים, ואם זה נכון, הוא בוודאי ירצה תמורת 200 החטופים את האסירים שלו. האופציה האחרת היא שחמאס עשה את הפעולה בהכוונה איראנית, והמטרה הייתה לפגוע בנורמליזציה שבין סעודיה לישראל. ואם זה נכון, האסירים פחות רלוונטיים. כנראה גם בטהרן וגם בעזה לא שיערו כמה מוצלחת מבחינתם תהיה הפעולה. עכשיו לישראל יש אופציה נדירה לעצב מציאות חדשה במזרח התיכון, שלאחריה נתניהו יוכל לומר: שינינו את המשוואה, ומה שקרה בשבת בשמחת תורה הפך בעבור חמאס לניצחון פירוס. אני בוחן את נתניהו ופעולותיו בתחום הזה זמן רב. הרבה שנים המדיניות שלו הייתה לקנות זמן, אבל כרגע נתניהו צריך לקבל החלטות כיצד תיראה עזה ביום שאחרי, מהם יעדי המלחמה הריאליים ומה התרחיש האידיאלי לישראל ולאזור כולו".

***