תופעה ידועה ומוכרת היא שנפגעי התסמונת הפוסט־טראומטית מרגישים אשמה ונחיתות כאשר הם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי. ככל שהתסמונת הפוסט־טראומטית חמורה יותר, כך מתעצמת תחושת האשמה. הניצולים מהאסון מגלים שאין זה משנה עד כמה הם היו בעלי תושייה או התנהגו בגבורה, הואיל ולא הצליחו למנוע את האסון הם נתקפים בתחושות אשמה. תחושה זו היא תחליף לתחושת חוסר האונים בעת האירוע. האדם מעדיף לא פעם את האשם על פני השרירותיות של חוסר האונים.
בדרך כלל, כשאנו קוראים את סיפור המבול אנחנו לא מדמיינים את אותם רגעים קשים של המבול, שאינם מתוארים במקרא. סביר להניח שילדים, בוגרים וזקנים ניסו להינצל כאשר חשו את הסכנה שמסביבם ונתקפו בפאניקה. רבים ניסו לברוח, לטפס על ההרים, אבל המבול שטף את הכול, ולא נשאר שריד מלבד נח ובני משפחתו, ששהו באותה העת בתיבה. ניתן אף לשער שחלקם גם ניסו להיאחז בתיבה והתחננו בפני נח שיכניס אותם פנימה, אך נח היה חייב להקשיח את ליבו ולהתעלם. קשה לשער מה נח ראה או שמע, ואפילו אם לא שמע, עצם העובדה שהוא נזכר באותם רגעים לאחר שניצל, גרמה לו לחוות את החוויה הקשה של אשמה.
ואכן, לאחר שיצא מהתיבה הוא מידרדר רוחנית בעת שהשתכר מיין שהופק מהכרם שנטע. מהכתובים נראה שנפילתו של נח התרחשה בשלבים, וכך נאמר: "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אוהלו". ייתכן ששורשיו של החטא בעצם נטיעת הכרם, כפי שמובא בתנחומא נח, יג: "'ויחל נח איש האדמה' - כיוון שנזקק לאדמה נעשה חולין". המדרש מבקר את נח על שהשתקע כולו בעבודת האדמה והזניח את הצדדים הרוחניים, אבל ייתכן שההידרדרות נגרמה מטראומת המבול. אולי התמונות הקשות של המבול ליוו את נח והוא חש תחושות אשם על כך שלא הצליח להשפיע על אנשי דורו ולמנוע את האסון. כעת מוצא נח מפלט בשתיית יין, שמביאה אותו לשכרות ולניתוק מסביבתו - מה שמכונה בקרב אנשי הטיפול "אשמת ניצולים".
מבול שטף את הארץ, ובמיוחד את יישובי עוטף עזה, בשבת שמיני עצרת. רבים ניסו להציל את עצמם בכל דרך ולא הצליחו. שמענו סיפורי גבורה נועזים ועוד נשמע בעתיד. ברוך ה', יש כאלו שהצליחו להינצל, בדרכים שונות ומגוונות. חיילינו היקרים וחברי כיתות הכוננות שנלחמו בחירוף נפש והצליחו לחזור בשלום משדה הקרב, תושבי עוטף עזה והאזרחים ששהו שם באותה עת, שהצליחו לשרוד את ההתקפה הנוראית - מצויים בשבר נפשי קשה. תמונות הזוועה מלוות אותם בכל שעות היממה, זעקות העזרה שהגיעו לאוזניהם או שהגיעו אליהם בהודעות הווטסאפ מלוות אותם בכל רגע. נדרשים אנו בעת הזו לתמוך בהם ולחזק את ידיהם. נח נשאר בודד בעולם ולא היה מי שיחזק אותו, ונפשו הידרדרה עד שאול תחתיות. עלינו כחברה, כקהילה וכאומה מוטלת החובה לחבק משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן, פצועים ונפגעי נפש, וגם כאלו שניצלו מאש התופת ונפשם שבורה.
הכותב הוא יושב ראש ארגון רבני בית הלל
***