העקרונות החדשים־ישנים

הטבח בשמחת תורה טלטל וזעזע את המדינה כולה. אחד הגורמים הראשיים שהזדעזעו היה האידאולוגיות שהיו רגילים להביע במוקדי ההשפעה – משפט, תקשורת, אקדמיה, תרבות. אלה קרסו באחת, וזה הזמן להבהיר את העקרונות שימלאו את מקומם, לחדד אותם ולבסס את ההצדקה להם.

בשורות הבאות אכתוב ראשי פרקים (כל נושא זוקק הסבר מפורט יותר) לאידאולוגיה שיש להנחיל כדי לתקן את מצבנו מן היסוד.

מלחמת תנופה

הגדרת הצבא כצבא הגנה לישראל, מין פסיביות, התפתחה בשנים האחרונות למשפטים כמו "שקט ייענה בשקט". התפיסה כי לישראל אין זכות לתקוף ראשונה טרם שתהיה מותקפת – מלחמת אין־ברירה – חייבת לעבור מן העולם. כשאויבים חורשים רעתנו, אנו חייבים לגדוע את התוכניות בעודן באיבן. לו נהגנו כך בתחילת הקמת החמאס והחיזבאללה לא היינו מקבלים טבח נורא כזה, מלחמה ארוכה בדרום ואיום מחריד מצפון. במקרא יש מלחמות רבות שבהן היוזמה באה מצידנו, כמו מלחמות דוד נגד העמים שמסביב לארץ ישראל עוד טרם פתחו במלחמה – מה שהביא לשקט של עשרות שנים. ומאז קום המדינה, בשתי המלחמות שבהן פתחנו והיה לנו יתרון המתקיף הראשון – מלחמת סיני וששת הימים – נחלנו ניצחון מזהיר, עם אבדות קטנות באופן יחסי. כשחיכינו שהאויב יפתח במלחמה – כמו ביום כיפור ועכשיו – ספגנו אבדות רבות ומשבר מורלי.

מלחמת דת

טוענים כי מלחמת דת היא הדבר הנורא ביותר. אבל כל המלחמות בימי קדם, וגם שתי מלחמות העולם שגבו חייהם של כמאה מיליון בני אדם, לא היו מלחמות דת. גם לא מלחמותיו האכזריות של ג'ינגיס חאן ועוד. מלחמות דת היו כשבעה אחוזים בלבד מכלל המלחמות הקטלניות ביותר בהיסטוריה. נראה כי החוששים ממלחמת דת סבורים שלמלחמה כזו לא יהיה סוף, שכן הדת היא עניין עקרוני ונצחי ולא אינטרס מקומי. אך גם מלחמות המוּנעות מאינטרסים נמשכות כל העת, כמו בין רוסיה לאוקראינה, עד קיום נבואת ישעיהו על השלום העולמי.

בעיה בסיסית שממנה נגזרות הקונספציות הקורסות שוב ושוב היא שהאויב מתנהל בדרך חשיבה מערבית, ומה שחשוב לו הוא כלכלה, שגשוג, חיים, ואם רק ננקוט שיטת מקל וגזר – הוא יעשה חשבון של כדאיות ויגיע למסקנה המתבקשת. אלא שאפילו סאדאת ה"חילוני" דיבר על אדמת סיני הקדושה למצרים. על אחת כמה וכמה ארגונים אסלאמיים למיניהם המדברים על האדמה הקדושה שלהם שאנחנו גזלנו. אדם מוכן להקריב את חייו וחיי משפחתו עבור ערכים קדושים, ולכן השיקולים הללו אינם רלוונטיים עבורו. לפי האסלאם הוא מוכן גם להתאבד.

הארץ המובטחת

התפיסה שבאנו לכאן להתגונן ולקבל מקלט מאויבים לא עמדה כבר מראשית דרכה של הציונות. הערבים פרעו בנו שוב ושוב - תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו ועוד, ואחר כך באו מלחמות בסבבים חוזרים. הטבח האחרון הראה שהמקלט אינו בטוח כלל ועיקר. באנו לכאן מכוחה של הבטחה אלוקית להשיב אותנו לאחר גלות. רק עמידתנו על האמת הנצחית האומרת שהארץ המובטחת היא שלנו מידיו של בורא שמיים וארץ – היא שתוכל להתמודד גם עם הטענות על כיבוש ארץ של אחרים. כל טענה אחרת לא תעמוד במתקפת המוסר, ומחלישה את הביטחון בזכותנו על הארץ. זה גם שמה באנגלית - the promised land.

ניצחון יביא שלום

המשפט הידוע "שלום עושים עם אויבים" הוא שקר. שלום עושים עם מי שהיה אויב ורוצה להפוך כעת לאוהב. זאת רק לאחר שמשוכנעים שאכן כך הוא, וגם זה לא בכל תנאי. לעשות שלום עם מי שעדיין אויב וחפץ ברעתנו זו איוולת מוסרית, ומחדל מעשי שעולה ביוקר רב, כפי שאנו רואים לאחר הסכמי אוסלו ומספר הנרצחים והפצועים הנורא מאז ועד היום. כשמנצחים ומביסים את האויב – השלום מגיע.

מלחמה לאומית

המושג "בלתי מעורבים" קרס לגמרי בטבח הזה, כש"אזרחים" הצטרפו למעשי הזוועה. האמת, מלחמה היא בין עמים, בין מדינות. לא בין חטיבות צבאיות. הצבא הוא שליח של אותם אזרחים, שהם העורף שלו, התמיכה שלו והסיבה שלמענה הוא נלחם. אם אוחז הנשק לא ייפגע כדי לא לפגוע באזרח – הרי זו איוולת מוסרית ומעשית כאחת, כיוון שברור שהלוחם הזה ישתמש בנשקו נגדנו. לכן "הקש בגג" ודומיו הביאו אותנו לעברי פי פחת, ואת המחיר הנורא משלמות משפחות שלמות של "בלתי מעורבים" מצידנו. כך מסביר מהר"ל את הריגת שכם בידי שמעון ולוי, ואת נקמת ישראל מאת המדינים למרות שלא כולם השתתפו במעשה החטאת העם בשיטים, ומגדיר כי כל המלחמות הן של עם נגד עם ולא של פרטים.

גבורה והתקפה

מדינת ישראל ממגנת עצמה לדעת במשך העשורים האחרונים. כאילו גדר ההפרדה תמנע טרור – מה שהוכח אין־ספור פעמים כלא נכון. כאילו הגדר בעזה תמנע חדירה – מה שהיה ברור שלא נכון, ולצערנו גם ראינו זאת בפועל באירועי שמחת תורה. גם הגדר בגבול לבנון לא תעמוד באמת מול התקפה של חיזבאללה. אבל עיקר הבעיה הוא הפחד שהגדר משדרת. כך מסביר רש"י את דברי משה למרגלים לבדוק אם יושבי הארץ גרים בערים פתוחות (במחנים) או במצרים. זה יעיד אם הם בוטחים בעצמם וגיבורים או חוששים ופחדנים.

שלטון על אזרחים שאינם יהודים

הביטוי "לשלוט בעם זר" צריך להתחלף ב"לשלוט באזרחים שאינם יהודים". טרם מלחמה, יהושע שלח שלוש איגרות: הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים והרוצה מלחמה יילחם. מקבלים את מי שהשלים, כשהוא מקבל על עצמו את שלטוננו ומחויב למוסר אנושי ולשבע מצוות בני נח. הוא לא יוכל להיות אזרח שווה זכויות באופן מלא, ויקבל מעמד של תושב המתפרנס בכבוד, כפי שנהוג במדינות רבות בעולם.

ניצחון

איך מפיקים "תמונת ניצחון"? מי ששואל שאלה כזו חי בעולם של סרטים. אין תמונת ניצחון; יש ניצחון. גם ספירת גופות חללי האויב אינה ניצחון. ניצחון הוא כשהצד השני מוכרע באופן סופי ואינו יכול שוב לארגן צבא ולהתכונן לפעם הבאה. לכן יהושע אינו מפסיק את המרדף אחר מלכי הדרום עד שאינו מסיים להרוג גם את החיילים הנמלטים, ובשביל לחסל את שארית הצבא הנסוג – עוצר את השמש כדי שתמשיך להאיר לו את שדה הקרב. כך גם גדעון, הרודף עם 300 אנשיו העייפים, הרעבים והמותשים אחרי מחנה מדין עד שהוא הורג את הנותרים, ובראשם המלכים שנמלטו. כך נהג דוד, מלכנו הנצחי, בכל מלחמותיו.

נקמה

הנקמה מופיעה במקרא עשרות פעמים באופן חיובי. "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגויים" ועוד. הטעות כאילו את הנקמה יש להשאיר לה', כי הפסוק אומר "א־ל נקמות ה'" - מופרכת מיידית ממה שהקב"ה אומר למשה לנקום נקמת ה' מאת המדינים, ומלשון הכתוב ביהושע "עד יקום גוי אויביו". גם במגילת אסתר היהודים נקהלו להינקם מאויביהם, ועוד. כוונת הפסוק המייחס נקמה לקב"ה אינה לשלול זאת מאיתנו. כמו שה' נקרא טוב ואנו מצווים ללכת בדרכיו, כך בנקמה. הנקמה היא יישום של הצדק הטבעי האומר שלא ייתכן שמעשה רשע יעבור ללא תגובה הולמת. חום הלב הדורש נקמה אינו "גחמה" שיש להתעלם ממנה, אלא תחושת הצדק הטבעית המצויה בליבו של כל בן אנוש. רק בין יהודי לחברו אנו מצווים "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", וגם זה לא בכל מקרה. בזמן שדיני נפשות נהגו – הייתה לגואל הדם זכות לנקום את רצח קרוב משפחתו.

קדושת החיים

במשך שנים ניסחו גורמים דתיים: "פיקוח נפש דוחה שטחים". אפילו יום הכיפורים שחל להיות בשבת נדחה מפני פיקוח נפש. מכאן הסיקו שפיקוח נפש הוא ערך עליון. אם אכן פיקוח נפש דוחה את מצוות כיבוש הארץ והישיבה בה - על כל הדוגלים בכך לעבור מיידית למדינה שקטה באירופה או באמריקה, שם המצב הביטחוני טוב לאין ערוך. הטעות נובעת מחוסר הבחנה בין הפרט לכלל. כלל ישראל מצווה לכתחילה להילחם כדי לכבוש את הארץ, למרות שבמלחמה יש הרוגים. אפילו מלחמת רשות, שמטרתה להגדיל שמו של המלך ולגרום הרתעה לסביבה, אפשרית בהלכה.

נראה שהדיון כבר אינו מעשי, מכיוון שמכל שטח שאנו יוצאים – מייצרים התקפות נגדנו העולות בחיי אדם רבים מנשוא. כך ביהודה ושומרון בהסכמי אוסלו, כך בבריחה מדרום לבנון, וכך ביציאה מעזה ומגוש קטיף.

מומחים צבאיים

היה מי שטען כי מומחים צבאיים הם כמו רופאים, שעל הפוסקים להתחשב בדעתם. נראה שכמעט אין צורך לדבר על המושג הזה, שהוכח שוב ושוב כאשליה, וחמור מכך – כהטעיה עצמית שהובילה לאסונות. מומחים אלה "ממציאים" רעיונות לפי תפיסת עולמם, שלרוב רחוקה מהמציאות. הסברה ההגיונית של כל אדם ישר, שאותה הביעו חז"ל במילים "תחילת נפילה ניסה", נכונה פי כמה מכל ההתחכמויות המלוות במפות ובהסברים. מכאן ואילך יש רק לאסוף נתונים על האויב ולהיערך נכון לפי הנתונים כיצד למגר אותו טרם שיקום עלינו, כמאמר חז"ל "הבא להורגך השכם להורגו".

טובים ורעים

פרפראזה על המשפט "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" החילה עיקרון זה גם על אויבינו. כשרע להם – הם תוקפים אותנו, כשיהיה להם טוב – יימנעו. אבל מה שראינו הוא, כדברי נשיא ארצות הברית, "רוע צרוף". רבי יהודה הלוי הגדיר בספר הכוזרי שהמאבק בין קין להבל, בין ישמעאל ליצחק ובין עשיו ליעקב היה על הארץ הזו. קין הוא הרוצח הראשון, האיש הרע, ובכל דור יש לו נציגים. לכן גם הרמב"ם הגדיר את כיבוש הארץ כמלחמה נגד עמי כנען הרשעים שישבו בה.

כאן מתחולל המאבק הקשה בין הטוב לרע, ועל הטוב לאזור את כל כוחו למלחמה. זו ארץ המוסר הקדוש, שאינו נתון לרוך הלב הזמני, ומקיים מאבק נחוש ובלתי מתפשר ברוע ובנושאיו. המבחן שלנו הוא עד כמה אנו חזקים באחיזתנו בטוב. חשיפת ממד זה של המאבק על הארץ תגלה לנו, וגם לדעת הקהל העולמית, את המרכיב המוסרי הרוחני שלה, שאותו העולם אינו שומע, ונדמה לו שאנחנו רק מחפשים שקט על חשבונם של אחרים. בימים הנוראים אמרנו "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". נתינת מקום לרע היא מעין עבודה זרה של שניות, כביכול יש כוח רע שאין הכוח הטוב מסוגל לנצחו.

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***