נתניהו וגנץ
נתניהו וגנץצילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

1.

מאז המכה הקשה שספגנו והאסון הכבד שנפל על כל עם ישראל לגווניו השונים, שוררת בארץ רוח חיובית של אחדות, התגייסות, התנדבות, קירוב לבבות והסרת שנאה ומשטמה. משקעים משנים קשות של קיטוב פוליטי וחברתי, שנעשה מר במיוחד בשנה האחרונה, נדחו הצידה נוכח הסכנה המאיימת על כולנו והאתגרים הקשים שלפנינו. הציבור ברובו המכריע מבין ומרגיש שרק ביחד נוכל להם.

בין האזרחים והחיילים גיבורי הקרבות, אלה שזכו לצאת בחיים ואלה שמסרו את נפשם ושילמו בחייהם, יש בעלי דעות ימין ושמאל, חילונים, מסורתיים ודתיים, תומכי הרפורמה המשפטית ומתנגדים חריפים לה, חברי גרעינים תורניים לצד חברי קיבוצים מצביעי שמאל. אפילו באותה מסיבת טבע שהפכה ממחול למספד השתתפו, הותקפו, נמלטו, הסתתרו, נורו ונחטפו בני משפחות חילוניות מכל הארץ לצד צעירים חילונים ודתיים־לשעבר שגדלו ביישובי יהודה ושומרון. החברה הישראלית לגווניה השונים מיוצגת גם בקרב חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים שלפני כשבועיים עזבו את ביתם, משפחתם וכל עיסוקיהם, והם מקדישים את כל זמנם ונערכים למלחמה להשמדת האויב העזתי הג'יהאדיסטי.

2.

הסרת המחיצות נוכח האסון הכבד הביאה גם לפיוס, גם אם חלקי ואולי זמני, במערכת הפוליטית. בני גנץ ואביגדור ליברמן ומפלגותיהם גילו אחריות לאומית, שברו את החרם המחנאי על בנימין נתניהו והצטרפו לממשלת חירום בראשותו. גם מי שבחרו להישאר מחוץ לממשלה, כמו יאיר לפיד, משתדלים להנמיך טונים בוויכוחים הפנימיים, לסייע בהסברה בתקשורת העולמית, ולהירתם להצלחת המערכה ולהושטת סיוע לנפגעים. אנחנו לא תמימים לחשוב שהכול נעשה אך ורק לשם שמיים וללא חשבונות פוליטיים, אך האווירה הציבורית כופה על המערכת הפוליטית התנהלות אחראית וממלכתית שמי שיחרוג ממנה ייפגע פוליטית, וטוב שכך.

כמו השיח הפוליטי, גם השיח הציבורי והתקשורתי הנמיך טונים, כמצופה. אך עדיין יש מי שמבקשים ליטול לעצמם את תפקיד ועדת החקירה שמן הסתם קום תקום בתום המלחמה, ולצרוב מראש בתודעת הציבור מי הם האשמים שצריכים לתת את הדין על האסון הכבד. כל עוד מפני האצבע המאשימה הם מי שעולמם חרב עליהם ואיבדו בית, משפחה וחברים – אין לשפוט אותם בשעת כאבם וצערם. אבל כאשר השיסוי בא מצד אנשי תקשורת, שמנצלים את שביתת הנשק בשיח הציבורי כדי להטיל את מלוא האשמה על מחנה פוליטי שלם ועל נציגיו הנבחרים – חברי הקואליציה ושרי הממשלה, אין מנוס מלצאת נגדם ולהפריך את האשמותיהם. מי שמבקשים גם בעת מלחמה להמשיך להפעיל 'משמרות בושה' או לתקוף שרי ממשלה בגילויי שנאה בוטים, אין מנוס מלקבוע שהם פוגעים בלכידות החברתית שהיא תנאי להצלחה במאמץ המלחמתי. מול סכנה כזאת אין ברירה אלא להתגונן.

3.

זו לא העת לבוא חשבון עם אשמים ספציפיים, אבל ברור לכל מי שהשנאה לא מעוורת את עיניו שהכישלון הגדול שעלה לנו באסון הנורא הזה הוא קודם כול ובעיקר כישלון של הדרג המקצועי.
המודיעין לזרועותיו השונות, אמ"ן ושב"כ, כשל לפחות בשלושה רבדים. ראשית, הוא לא קרא נכון את כוונותיו האסטרטגיות של האויב החמאסי, וסבר שהארגון הג'יהאדיסטי הרצחני מורתע מהמכות שספג בסבבי הלחימה הקודמים ומעוניין בעיקר בכסף ובאישורי עבודה. שנית, גופי המודיעין לא הצליחו לקלוט שום מידע משמעותי על ההתארגנות המבצעית הנרחבת של מרצחי כוח ה'נוחבה' החמאסי, התארגנות שנמשכה חודשים ארוכים וכללה הצטיידות מקיפה ודקדקנית, אימונים מבצעיים ואיסוף מידע רב ומפורט בצד הישראלי. ולבסוף, גם כשכבר התעורר חשד, שעות ספורות לפני תחילת המתקפה, לאירוע שעומד לקרות, החשד הזה לא תורגם למתן התראה שהייתה שולחת את כל החיילים לעמדות, מזעיקה בעוד מועד את כיתות הכוננות ביישובים, ומפזרת הביתה את האלפים שנהרו אל מסיבת הטבע ברעים. אילו ניתנה התראה כזאת לאוגדת עזה, האירוע היה שונה לחלוטין.

גם קריסת מכשול הגדר, שהיה אמור לספק התראה והגנה, היא קודם כול מחדל של הדרג המקצועי, ששם מבטחו במעין קו מאז'ינו או קו בר־לב, שכמותם התגלה גם הוא כמשענת קנה רצוץ. בצה"ל אולי לא שכחו גם בעת השקת מכשול הגדר את הכלל הצבאי לפיו "הקו הראשון לעולם ייפרץ", אבל לא צפו את תרחיש האימה של פריצה מהירה ומפתיעה במוקדים רבים והסתערות מאות רבות של לוחמים, ולא הכינו לו תשובה הולמת.

4.

זה לא אומר שהדרג הפוליטי חף מאחריות. פוליטיקאים רבים ממפלגות שונות היו שותפים לאורך השנים לאסטרטגיה הדפנסיבית, הרופסת והפייסנית שננקטה מול החמאס והתגלתה ככושלת. עוד יהיו לכך השלכות ומן הסתם גם מסקנות אישיות. אבל האחריות של הדרג הפוליטי לכשל שגרם לאסון הספציפי היא משנית, וזה לא הגון וגם לא אחראי להפוך אותו כעת לשעיר לעזאזל. גם לו יש מלחמה לנהל.

בכירי מערכת הביטחון, שכשלו מודיעינית וקונספטואלית וקיבלו החלטות אומללות, מוגנים בצדק מביקורת בעת הזאת, כי הם מנהלים מלחמה ואסור להפריע להם. רמטכ"לים ושרי ביטחון בממשלות קודמות מוגנים מביקורת, כי התקשורת מאתרגת אותם, והימין רוצה אותם בממשלה. אפילו את ארגוני המחאה שגרמו להחלשת צה"ל אסור לתקוף, כי עכשיו זה זמן אחדות והם הקימו מטה ונרתמו לסייע במערכה. רק את ראש הממשלה נתניהו זה הזמן לתקוף - כאילו הוא לא צריך לנהל עכשיו מערכה מורכבת וקשה כל כך, צבאית ומדינית, שכולנו צריכים להתפלל להצלחתה. ואת סמוטריץ', כי בהיותו חבר כנסת בתחילת דרכו (בשנת 2015) הוא אמר בניסוח לא מוצלח שהפיצול בין חמאס לרשות הפלשתינית משרת את ישראל. ואת שאר שרי הממשלה מותר לרדוף ולגדף ולגרש ולדרוש מהם להודות בכישלון ולשאת באחריות, כי ברור שגם אם אתה שר התרבות או שר הכלכלה – האחריות למחדל היא עליך. ואת המתנחלים מצווה לתקוף, כי לפי הטענה שהתבררה כעלילה, יישובי הדרום הופקרו משום שחיילי אוגדת עזה הוסבו להגן על "סוכה בחווארה". רק את שר הביטחון מצווה לאתרג, כי אומנם האחריות המיניסטריאלית בעיקר עליו, אבל מצד שני הוא זכור לטוב כמי שעצר את חקיקת "ההפיכה המשטרית".

5.

מחנה הימין, שעוצמת המתקפות עליו כעת מזכירה את הימים שלאחר רצח רבין, לא ישיב במתקפת־נגד חסרת אחריות, שהיא לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בעת מלחמה. עוד מימי בגין באלטלנה הימין ידע לגלות אחריות גם כשהותקף קשות, בפרט כשהאויב בשער. לא נפקוד על מי שכשלו את כישלונם, לא נפגין נגדם ולא נקרא להם ללכת הביתה. אבל את אלה שמחרחרים ריב ומשטמה גם בשעת מלחמה, חובה על כולנו להשתיק ולא לתת להם לסכסך בינינו.

אז לא נבוא כעת חשבון עם האשמים, אבל כן נציג את זכויותיהם הרבות של המואשמים על לא עוול בכפם. אנשי הימין האידאולוגי בכלל, והציבור הדתי־ציוני בפרט, צדקו לאורך כל הדרך באזהרותיהם. הם התנגדו בכל כוחם להסכמי אוסלו שהפכו את עזה לקן צרעות טרוריסטי, ולהתנתקות שבעקבותיה השתדרגה עזה למפלצת טרור חמאסית. הם התנגדו לאסטרטגיה הדפנסיבית, שבמקום להשמיד את הארגון הג'יהאדיסטי שחרת על אמנתו את השמדת ישראל, העדיפה לנהל עימו יחסי תן וקח ולמגן את עצמנו לדעת בממ"דים ומיירטי רקטות. הם התנגדו לעסקת שחרור גלעד שליט תמורת אלף מחבלים, בהם רב המרצחים יחיא סינוואר ולפחות אחד מבכירי המפקדים שהובילו את מרחץ הדמים בעוטף עזה. והם דרשו לחמש את האזרחים בנשק חם, כדי שיוכלו לתת מענה להתקפות מחבלים במקום ובזמן שבו הצבא לא נמצא. תארו לעצמכם שאחד מכל עשרה מבין 3,000 הצעירים שהגיעו למסיבת הטבע ברעים היה נושא אקדח. תארו לעצמכם שבכל בית בעוטף עזה היה נשק. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

האלוף יצחק בריק זעק מדם ליבו שצריך לחמש את האזרחים ולאמן ולחמש את כיתות הכוננות, כי בזמן אמת צה"ל המותקף יהיה עסוק בהגנת מחנותיו ולא יוכל לחוש לעזרה. גם השר המושמץ איתמר בן־גביר פעל לחמש את האזרחים במענה לטרור. כמה חבל שלא שמעו להם. כמה חבל שאזהרות הימין על סכנת אוסלו, סכנת ההתנתקות, סכנת עסקת שליט ומסוכנות התעצמות החמאס וחיזבאללה לא זכו לאוזן קשבת.

במקום לדרוש מהם להתפטר, מוטב להקשיב להם, לפחות כעת.

לתגובות: [email protected]

****************************************************************************