אוריאן אדר, נכדתה של יפה בת ה-85 שנחטפה על ידי מחבלי חמאס במהלך מתקפת הטרור הרצחנית, התראיינה הבוקר (חמישי) ב-103FM וסיפרה על הימים הקשים שעוברים עליה ועל משפחתה.
"מעולם לא ידעתי שכל כך קשה לראות את השמש זורחת. הבקרים והלילות הם הכי קשים, כי בבוקר אתה קם ומבין שהעולם ממשיך להתקיים בזמן שהם לא איתנו, ובלילה יש לך שקט כדי להבין שהם קופאים שם מקור, שומעים את הפיצוצים ואנחנו לא יודעים מה הם חווים שם. במהלך היום אנחנו מנסים להיות בעשייה, לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר אותם הביתה", שיתפה בכאב ותוך שהיא מתקשה לעצור את הדמות.
היא סיפרה מה ידוע עד כה למשפחה. "המידע שאנחנו יודעים זה המידע שאתם יודעים, המידע שכל עם ישראל יודע כי רוב עם ישראל ראה את הסרטון של סבתא שלי לפני שאנחנו ראינו אותו. אנחנו זועקים את הזעקה של סבתא שלי כי לסבתא שלי אין זמן. אין לה זמן למלחמות, לסיוע הומניטרי, אין לה זמן. אם היא עוד בחיים, ואני לא יודעת אם היא בחיים, אז היא כנראה גוססת עכשיו. היא כנראה סובלת, ואני לא מאחלת לשונאים שלי לסיים את חייהם בשבי של חמאס".
"היא מדהימה. היא נורא אהבה את המדינה, את המשפחה שלה. הנכדים שלה היו כל העולם שלם, הנינים שלה, הילדים שלי. היא אהבה לקרוא, היא אהבה את מכבי תל אביב בכדורסל, זה משהו שיש לכולנו בגנים. היא אהבה את החיים. היא הייתה צלולה בדעתה לגמרי, חדה, מבריקה, עד היום שבו הם לקחו אותה, ויחד עם זה, כמו כל אישה בת 85, הגוף כבר לא עובד אותו דבר. היו לה בעיות לב, בכליות, לחץ דם מאוד גבוה שאפילו בימים רגילים עם כדורים היה קשה לאזן אותו, יש לה פריצות דיסק, היא מתהלכת עם הליכון".
אדר ביקרה את ההחלטה לאשר סיוע הומניטרי כלשהו לתובי עזה. "אם סבתא שלי עדיין בחיים היא גוססת, ובגלל זה כל כך קשה לנו עם הסיוע ההומניטרי. אני לא חושבת שיש משהו פחות הומניטרי מלהחזיק אישה בת 85 בלי הכדורים שלה, בלי התרופות, משככי הכאבים, בודדה, לבד, בשבי בעזה. אני לא חושבת שיש מישהו שהיה מאחל לקרובים שלו לסיים ככה את החיים שלו. לא יכול להיות שהצלב האדום, הארגון שנועד בשביל זה, לא מצליח להגיע אליהם, לא מצליח להעביר לסבתא שלי את התרופות שהיא צריכה אבל אנחנו כן נותנים להעביר להם סיוע הומניטרי".
"איך יכול להיות שהמילה 'הומניטרי' ממשיכה להיות קיימת שיש אנשים שכרגע זה מה שהם חווים בשבי?", זעקה, "שיש שם ילדים, רכים, בלי ההורים שלהם, שאין מי שיטפל בהם, שאין מי שידאג להם, שככה הם צריכים לגדול? שיש אנשים שימותו שם? יש לנו אנשים שם שאנחנו יודעים שהם חיים, ואם אנחנו לא נגיע אליהם ולא נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לשחרר אותם עכשיו אנחנו נמצא שם עוד גופות. יש לנו פה מספיק גופות ולוויות בארץ הזו. לא יכול להיות שאנחנו נותנים הומניטרי שברגע הזה הורגים שם עוד אנשים שלנו לאט לאט ובאכזריות, וראינו איזו אכזריות יש לחמאס", תהתה.
"כל רגע שאני מדברת איתכם וסבתא שלי לא פה הסיכוי שאני אראה אותה קטן. אבל גם עם ישראל מאבד את האופטימיות, והעם הזה צריך לחשוב ולהאמין שיכול להיות פה יותר טוב, שבחוזה שיש בנינו לבין המדינה אנחנו נדע שהמדינה תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותנו חיים, שלמים, לא כגופות. לא עשינו שום דבר אם נחזיר את סבתא שלי בסוף המלחמה כגופה. זה צריך להיות לפני היעדים של המלחמה, צריך להחזיר אותם ואחר כך להילחם. אי אפשר להילחם בידיעה שיש לנו שם אנשים. עזה זה קרוב, צריך להצליח להביא אותם. אני יודעת שצריך להחזיר את האנשים האלה", סיכמה.