ימים קשים עד מאד עוברים על עמנו. בעצם חודשים רבים וקשים כבר עוברים על עמנו, ואולי שנים רבות... האבל והמשבר על גוש קטיף עדיין צרוב בהילוכינו, בנוער התוהה, בפילוגים ובאבדן הדרך.
כאשר מופנית אצבע מאשימה, נדרש גם מאיתנו חשבון נפש גדול: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים".
ואז עולה קריאה כואבת: "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות". אכן מידת הדין מרובה אך, על דבר זה אנו נתפסים. וגם תלמידי ר' עקיבא מתו במגפה על שלא כבדו זה את זה. מכל גווני הציבור אנו נופלים בפגם המחלוקת. מחוסר מוכנות לקבל רבנים "פתוחים", ועד חוסר היכולת לשבת בסוכת שלום עם אחרים.
הגדרת רבנים כ"לא ראויים", וזילות של כבוד התורה כאשר מידת האמת מקננת בלב כל דורשי כבוד התורה. מי שעולה להר הבית, מי שנפגש עם, מי שאומר אמירה שאיננה הולמת, ומי שמתיר לנשים לרקוד עם ספר תורה. הנחות יסוד מצומצמות ועוד.
אולם תלמידי חכמים אמורים להרבות שלום בעולם. וכמו הורים שרבים ביניהם והילדים מרגישים הכל, כך מבזים אותנו מבחוץ. לא ראינו מעולם ביזיון של תורת ישראל מתוך עמנו כפי שזכינו הקיץ, ובשיאו של יום הכיפורים.
אך מי שלח את כל אלה כדי לבזותינו אם לא אבינו שבשמים שחפץ בכל בניו. אין ספק שאנשים טועים ומפלגים, ועלינו מוטלת חובת האמונה לקרב ולאחד. השם משמואל אומר שכל סממני הקטורת מתאחדים גם עם החלבנה, אך עליהם להיות גם בתוכם מאוחדים לשם יצירת הקטורת.
הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים מתאר את מידת המחלוקת כמידה של כעסנות אשר נובעת מחוסר סבלנות. אע"פ שהיא נובעת ממקור של קדושה, חסידות וטהרת הלב, אי אפשר להתעלם מהצד החסרוני שבה. ואז הוא מסכם: "וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו". ומייחל למציאות של גאולה ומשיח אשר יבוא ויביא שלום ושלות השקט".
מציאות זו תתרחש בקץ המגולה. ואנו לצערנו, יודעים היטב מהו הסבל שהאומה סבלה לאורך כל שנות גלותינו, דרך השואה הנוראה, ועד לטבח הלא נתפס שעעבר על עמנו ביום שמחת תורה בארצנו. החלו ם על שיבתנו לחלקים בארץ ישראל, חייב להתממש מתוך הבנה שאחיזתנו בארץ תוכל להתממש רק מתוך אחדות אמיתית, מחלוקות שנראות כקדושות ומפלגות אותנו עד כדי שנאה של ממש.
לפני 9 שנים גם בי היתה מידת דין גדולה. אישי היקר התנדב לצאת להכנס לעזה וקבלתי עליו, שהרי זעקנו שכך יקרה, התווכחנו עם תושבי העוטף, שחשבו שכך יבוא שקט ובטחה. הוא ענה לי בנחרצות, עם ישראל בסכנה, וכולם מחוייבים לצאת להגנתו. וכך בני הבכור שאין לו צו גיוס כלל יצא לדרום כדי להצטרף למערכה. כאשר שכלנו את בננו אהובנו הלל רק לפני חודשיים באימון הכשרה ביחידה של יהל"ם.
בננו בשאיר לנו צוואה במילים שאמר כל הזמן. הא לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל פלגנות וקיטוב ובקש אחדות פשוטה.
הרבה נחשפו למילים שגילינו בפתק שהשאיר בחוגר: "אני שייך". אכן, המושג עם ישראל, עליו נסובה כל מלחמת האחים הארורה, האם קיים מושג שכזה, או רק האדרת הדמוקרטיה, ואז הקב"ה לא מתיר לנו ברירה והגויים מחייבים את כולנו להכיר שאחים אנחנו.
ואינם מבחינים בין הדעות כשבאים לטבוח באכזריות הנתונה רק למפלצות אדם. הרוגי מלכות אין כל בריה ובריה יכולה לעמוד במחיצתן. וכל יהודי שמת על עצם היותו יהודי הרי הוא כמי שמת על קידוש ה'. מי שיודע מהו עם ישראל, איננו יכול לקבל פילוג ודחייה של אף פלג מעמנו. כאשר ר' לוי יצחק מבארדיטצ'ב הכניס גם "פושעי ישראל", לסוכתו נימק שגם אותו לא יקבלו לגן עדן, ותהיה בפיו טענה שהוא בעצמו לא ברר את אורחיו.
עלינו לבוא ולזעוק לפני הקב"ה שיצילנו את כולנו, ללא שיוך שכזה או אחר כעם ישראל שיתגלה בעולם בכבודו וברוממותו. יתמו "חטאים" מן הארץ ואלא "חוטאים". ומובא שלפני הגאולה הס"מ יצור פירודים בין נשמות ישראל. ועלינו החובה לזעוק לאחדות גדולה עד מאד למרות הכל, ולהאמין בכל מאודיני "כי לא ידח ממנו נדח".
ורק בנחישות של איגוד כל החלקים שבבתוכנו ומשם לחלקים בעמנו נזכה לגאולת עם ישראל השלמה ויתקיים בנו הפסוק: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".