עקדת ישראל

ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית, הפגין ידידות אמתית למדינת ישראל ולעם ישראל, בדיבורים ובמעשים. הוא שלח לישראל את שר החוץ שלו ואת שר ההגנה שלו, ולבסוף הגיע ארצה בכבודו ובעצמו.

הוא שלח למזרח התיכון 2 נושאות מטוסים וכוחות אחרים. הוא הזהיר גורמים אחרים מלהתערב במלחמה מול חמאס. דבריו בנאומים שנשא בימים האחרונים היו חמים ומרגשים עבור העם היושב בציון, אשר ספג מהלומה נוראה.

אבל, כידוע, אין ארוחות חינם. ישראל נדרשה לשלם עבור הארוחה הנ"ל, ובמטבע קשה. התשלום הראשון, המיידי, היה סדק במצור על עזה, הסכמה להעברת סיוע הומניטרי למי שאינו הומניטרי, אפילו בלי שנעשה צעד הומניטרי כלשהו כלפי ישראל. ישראל יצאה למערכה עם הכרזות – ככל הנראה לא מציאותיות – שתכה בחמאס עד לחיסולו המוחלט, בלי להגדיר מהו חיסול מוחלט. ישראל התחילה, בצדק, בהשוואה של חמאס ל- דאעש.

ישראל המשיכה והשוותה את חמאס לנאצים. אבל, ישראל לא פעלה כפי שפעלו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה מול האויב הנאצי: הכנעה ללא תנאי של האויב, ללא כל משא ומתן, עד שהטנקים הרוסיים התמקמו מעל מטהו של הצורר. הניצחון המלא והמתבקש נשלל ממנה על-ידי "העולם", כלומר על-ידי ארצות הברית ונשיאה.

בפרשת השבוע, פרשת נח, נאמר: "ותימלא הארץ חמס" (בראשית ו', י"א), ואמנם החמאס מכה (כמעט) בכל רחבי הארץ. בקרוב נקרא על עקדת יצחק, בפרשת וירא. ואמנם, דמותו האבהית של הנשיא ביידן אינה מחפה על כך שמעשיו, החיוביים כשלעצמם, קושרים את ידיה של ישראל, לבל תכה מכה ניצחת את אויביה. עקב קריאה לקויה של המציאות, ביידן חוזר שוב ושוב על תג המחיר: "פתרון 2 המדינות".

כלומר, בעיניו, ישראל, שכבר שילמה מחירים כבדים במלחמת אוסלו – פרי הבאושים של הסכם הדמים בשם זה – ובמלחמת שמחת תורה, נדרשת להקריב את חייליה כדי שישמשו מגש הכסף להקמתה של מדינה לאויב בלב ארץ ישראל. לצורך זה אין הבדל אם האויב מונהג על-ידי המחבלים הרעים של חמאס או המחבלים "הטובים" של אש"ף ורשות הטרור הפלשתינאית שלו. אלה ואלה, היעד הסופי שלהם הוא זהה: השמדת ישראל.

בעקדת יצחק המקורית הופיע מלאך שקרא: "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כ"ב, י"ב). בעקדת ישראל של ימינו אין מלאך כזה. על ישראל עצמה מוטל תפקיד המלאך, להודיע בתקיפות שלא נהיה מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינאית. די לשקר של "פתרון 2 המדינות".