שמואל פחימה, פעיל חברתי תושב שדרות, מספר על השהות במלון ותחושת חוסר הוודאות מאז פונו מעירם בהנחיית הממשלה.
"באים לכאן ולא באמת יודעים מתי חוזרים הביתה. זה מורגש בתחושות של האנשים והילדים. אין מסגרות",. במציאות הזו, הוא מספר, מגיעים המתנדבים עם רוח קהילתית ותרומות שמגיעות מכל חלקי האוכלוסייה בישראל.
ההתארגנות הקהילתית מאפשרת מסגרות לילדים ולצמצום הפערים הלימודיים והאחרים הנוצרים מטבע הדברים במציאות שכזו. על תחושת הביטחון, רחוק מהבית שנותר מאחור, הוא אומר כי אכן קיימת תחושת בטחון מסוימת "אבל בפועל כולם מתוסכלים מהמצב. לא יודעים מת חוזרים הביתה ורוצים לסיים עם זה כבר".
על התרחיש ההזוי שנקלעה עליו הער, כאשר מחבלים חמושים מסתובבים באין מפריע ברחובות, אומר פחימה כי תרחיש שכזה מעול לא עלה בראשו. "עד עכשיו חשבתי שיש לי אויב מאחורי הגדר, אבל באותה שבת כל המציאות השתנתה. זה הפתיע את כולם. זה מסתובב ברחובות".
לאחר הוצאת הילדים מהעיר, הוא מספר, התחושה לשוב אליה הייתה בטוחה מעט יותר ומערך המתנדבים בו הוא חבר עסק בחלוקת מזון לקשישים וקשי יכולת. "רואים כך את ההתנדבות של עם ישראל והתרומות בלי סוף, וזו גם ההזדמנות לומר תודה לעם ישראל".
בהתייחס ליום שאחרי המלחמה הוא אומר: "אנחנו רוצים לחזור הביתה בלי שיהיו יותר פיצוצים וקסאמים. אנחנו מוכנים להיות כמה שצריך זמן מחוץ לבית כדי שהדבר הזה ייגמר, שהילדים שלנו יוכלו לחיות בשקט, שלא נצטרך לשים אותם לישון בממ"דים, שיהיה להם חדר נורמאלי, שיוכלו לצאת לפארקים בלי לחשוש שיהיה 'צבע אדום' ובלי סיוטים בלילה. רוצים לחזור למציאות שקטה, שהילדים יחייכו יותר ולא יפחדו".
עוד קורא פחימה בדבריו לאחדות העם כולו, האחדות הנדרשת על מנת להבטיח ניצחון במערכה.