היום ה-18 למלחמה, ואנחנו ממתינים. ממתינים לכיבוש קרקעי של עזה, וחיסול חמאס.
מדוע ממתינים? יש אומרים בכה (המשך הפצצות מהאוויר וייבוש האויב, הכנת יותר טובה של כוחות הצבא), ויש אומרים בכה (לחץ אמריקאי, מיצוי שחרור השבויים, חשש). מה האמת? ככל הנראה הכל ביחד, ועוד דברים ושיקולים שאנו לא יודעים. יש גם מחירים להמתנה. אנו תפילה שהקב"ה ישלח עצה טובה למקבלי ההחלטות להורות על הדבר בזמן הנכון ביותר, ובדרך הנכונה ביותר.
בכל אופן, בשורות הקצרות הבאות אנסה לתת לתקופת הזאת משמעות אחרת. בעיקר כזאת שתיתן לנו, היושבים מחוץ לחדרי הדיונים הפנימיים, הסתכלות אחרת, עמוקה יותר.
מעשי הרצח המזוויעים בכמות ובצורה, מייד העלו את ההשוואה לנאצים ולדעא"ש, ומכאן גם למלחמה קדומה יותר – המלחמה בעמלק (יש מקום לדון בדבר בהרחבה מבחינה הלכתית, אך אין כאן מקומו).
במלחמת עמלק אומר משה ליהושע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
חז"ל במסכת יומא (נב ע"ב) דנים האם יש לקרוא: צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, או - מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וזו אחת מהמקראות שאין להן הכרע.
ובכן, מדוע דוחה משה רבינו את המלחמה למחר? מדוע לא מייד כאן ועכשיו? (במיוחד שעמלק כבר התחיל, ונלחם בנו, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם).
חז"ל כבר עמדו על העניין ומצאו שבכל המפגשים עם עמלק הייתה תופעה כזו (ילקוט שמעוני אסתר תתרנו): מה ראתה אסתר לומר "ומחר אעשה כדבר המלך"? אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול במחר, וכן הוא אומר "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" (שמות יז, ט), וכן בשאול "כעת מחר אשלח לך איש וגו'" (שמואל א ט, טז).
נדמה לי שסוד העניין הוא ההבנה שעמלק איננו עוד אויב רגיל. הוא אויב אכזרי, עם אידיאולוגיה של רוע. ועל כן - צריך להתכונן היטב למלחמה. לכן זה גם פסוק שיש לו שתי משמעויות, כיוון שצריך להתכונן ברמה המעשית והצבאית: צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר. אבל צריך גם להתכונן תודעתית, רוחנית, נפשית: מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
עם ישראל עבר טלטלה לפני שבועיים. בראש ובראשונה, התפקחות בתפישת האויב. מול אויב כזה צריך להלחם מתוך מבט מפוקח ומישיר מבט אל המציאות. אנו רואים יותר ויותר אנשי שמאל שמתבטאים שאין מקום לאויב כזה בארץ, שמדברים על נקמה.
אבל זה לא מספיק.
דרושה כאן תודעה אחרת ביחס לארץ ישראל. שכיבוש עזה אינו רק תמרון, מוגבל בזמן, אלא חזרה אל הארץ, ארצנו האהובה (שלצערנו ובושתנו הפקרנו אותה לפני שמונה עשרה שנה, ובעצם מהסכמי אוסלו לפני שלושים שנה).
תודעה שאנו נלחמים מתוך מוסר יהודי אמיתי, של הבא להורגך השכם להורגו, ולא מוסר מעוות שמגן על מחפים על פשע, ומסכן את חיילנו.
ובעיקר בעיקר, להלחם מתוך – אמונה. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. להתחזק בתודעה יהודית, עמוקה ופשוטה, שאנו נלחמים בשם ה', בשביל ה', כיוון שאנחנו עם ה'.
אנו נלחמים להסיר את חילול ה' הגדול שהיה בשמיני עצרת, ולקדש שם שמים במיגור הרוע הזה בעולם, ובניצחון ישראל על מבקשי רעתו, ולראות בנקמת דם עבדיו.
מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה (רמב"ם מלכים ז, טו).
ככה נלחמים, ובייחוד - ככה נלחמים בעמלק.
תקופת ההמתנה הזאת היא בכדי שישראל, הלוחמים בחזיתות השונות וכל העם אשר בעורף, יהיו מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – ומתוך כך יהיו בעזרת ה' מִתְגַּבְּרִים ומנצחים (ע"פ המשנה בראש השנה ג, ו).
שנזכה לראות ישועות נקמות ונחמות.