מי שצוחק אחרון

לפני שבועיים וחצי, בחג שבו עם ישראל שמח בייעוד הנצחי שלו, בחיבור לתורה ולנותן התורה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, עם ישראל התעורר בבת אחת מתרדמה ארוכת שנים.

ההתעוררות הזאת קרתה בצורה האכזרית והמזעזעת ביותר שניתן להעלות על הדעת. בבת אחת ניערנו את האבק שדבק בנו במהלך עשרות השנים האחרונות ומילים כמו הכרעה, ניצחון, השמדת האויב ועוד ועוד נישאות שוב בפי כול.

זהו תהליך ארוך ומייסר אבל מעודד וממלא בתקווה; "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד). וכדברי בעל דעת זקנים מבעלי התוספות: "לא כמו שחשבת להשפילם אלא יקומו ויתגברו כארי וכלביא".

עם ישראל מתגלה בימים גדולים אלה בכל עוצמתו, יופיו והדרו; במסירותו וברוח ההתנדבות העצומה שלו. סיפורי גבורה של לוחמים ואזרחים, נשים וגברים, לא מפסיקים לזרום מכל עבר, והתחושה שנישאת באוויר היא ש"עם ישראל חי". לא כסיסמה שחוקה, לא כסלוגן עתיק. עם ישראל חי, חי וקיים. חי חיים של חיבור עמוק לזהות שלו. חיבור שאולי נשחק במהלך השנים האחרונות וחוזר כעת שוב בעוצמה אדירה מתוך אחדות מופלאה.

חלק משכבות האבק שמהן אנו מתנערים בימים אלה קשורות לתפיסות המוסר שחלחלו לכל שכבות הפיקוד בצה"ל, עד לחייל הפשוט. תפיסות שהקשר בינן לבין מוסר עברי מקרי בהחלט. דוגמה מייצגת לבלבול הערכי שממנו מתעורר צה"ל בימים אלה נשמעה השבוע מפיו של לוחם שריון שהתראיין באחד מכלי התקשורת והסיח לפי תומו. כששמעתי את דבריו יכולתי להבין איך הגענו עד הלום. להלן דבריו המזעזעים.

הסוויץ' בראש

לוחם שריון: "וזה רק מדהים כמה שהצבא שלנו מיוחד, כמה הלוחמים שלנו מיוחדים, שאנחנו רואים כמות כזאת מטורפת, ובלי שאנחנו מבינים מה שהם עושים ואיך הם בוזזים ולוקחים ציוד ואונסים בחורות בעוטף, ואנחנו לא מבצעים על רובם הגדול ירי. כי אנחנו רואים שאין עליהם נשקים. שזה מדהים כמה הצבא שלנו, גם בשעת מה שנקרא "מלחמה בהפתעה" עדיין שומר על מוסריות, על אותם עזתים שפורצים את הגדר בלי נשקים, רק עם מקלות, ומסתובבים בשדות החקלאיים שלנו. ובאותם רגעים אנחנו לא מבצעים עליהם ירי".

מראיין: "לא הבנתי מה אמרת עכשיו, נכנסו עזתים ללא נשקים והצבא לא ירה עליהם כי הם ללא נשק?!"

לוחם שריון: "אנחנו, הטנק שלנו לא ביצע את הירי הזה, כי אנחנו באותו שלב עוד היינו מוסריים. אנחנו ראינו אזרחים מבחינתנו. שחצו את הגדר. עוד לא הבנו שכל מי שנכנס הוא בעצם מחבל. ורק בעצם אנשים שראינו עם נשקים בידיים נתנו פקודת אש. ואותם חיסלנו. עד שהבנו נגד מי אנחנו נלחמים. שמה בעצם עשינו את הסוויץ' בראש".

את הריאיון המזעזע הזה צריך ללמוד וללמד בכל בתי הספר לפיקוד בצה"ל. הסיפור כאן איננו בעיה של החייל המסוים הזה, אלא של מערכת שלמה שמדבררת שנים על גבי שנים מוסריות מעוותת והזויה כזאת. מתהדרת ברחמנות על אכזרים בה בשעה שהיא מתאכזרת על רחמנים. אם היה צריך לקבל בצורה תמציתית את מהות הקונספציה שממנה התעוררנו בבהלה באותה שבת שמחת תורה, הרי שהריאיון הזה מהווה תמונת ראי מדויקת להכאיב שלה.

גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ

הדברים נכתבים ב־ט' במרחשוון, תאריך אזכרתו ה־27 של אחד ממאורות דורנו; הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו") שלימד ללא הרף את תורת התולדות המבררת את הזהות העברית האותנטית בהתמודדותה עם אויביה – מבית ומחוץ. כחלק מהבירור הזה, עסק הרב אשכנזי רבות בדמותו של ישמעאל ובדת האסלאם.

וכך הסביר את הדברים תלמידו, ד"ר יוסף שרביט, בספרו עבריות ומעבר לה על הגותו של מניטו: "היריבות בין יצחק לישמעאל מתבטאת בשורש צח"ק. ישמעאל מוגדר כ'מצחק', וברגע ששרה רואה אותו מצחק ההיסטוריה משנה את פניה: 'וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק' (בראשית כא, ט–י).

"מה ראתה שרה שהגיבה באופן כה חמור? כדי להסביר את הגישה הבלתי מוסרית של ישמעאל הסתייע מניטו בתוספתא סוטה (ו, ג): רבי עקיבא הסביר כי ישמעאל מצחק את צחוק העבודה הזרה; רבי אליעזר הסביר כי ישמעאל מצחק את צחוק גילוי העריות; רבי ישמעאל סבר כי ישמעאל מצחק את צחוק שפיכות הדמים...

"מניטו הדגיש כי ישמעאל הוא דמות בלתי מוסרית בעליל, באשר עבודה זרה היא החטא החמור ביותר שבין אדם למקום, גילוי עריות הוא החטא החמור ביותר הכרוך בכבודו העצמי של האדם (בין אדם לעצמיותו) ושפיכות דמים היא העבירה החמורה ביותר שבין אדם לחברו".

מצחק או יצחק

"'מי שמצחק בהווה לא יוכל לרשת עם מי שיצחק בעתיד' הסביר מניטו את הלך הרוח של ישמעאל: מי שמצחק בהווה מבטא שביעות רצון מהמצב הקיים ואיננו נרתם לשום מהלך לתיקון המעוות. 'צוחק מי שצוחק אחרון' הוא ביטוי ההולם את דמותו של יצחק, שכן הוא יירתם לתיקון המעוות ולבסוף יצחק. שביעות הרצון תופיע לאחר המאמץ המוסרי הכרוך בתיקון מה שצריך תיקון.

"המילה מצחק מבטאת נהנתנות גרוטסקית של אדם הבטוח בעצמו. ליהנות מהעולם הזה עד תום – אין דבר בלתי מוסרי מזה... שרה ראתה כי ב'מצחק' טמונה דת המנותקת ממוסר, הסתפקות במצב העכשווי של העולם; לעומת זאת ביצחק טמונה דת המזוהה עם המוסר באופן מוחלט. זהו המסר המשיחי של נביאי ישראל..." (ד"ר שרביט, שם עמ' 175–176).

כעת, משנחשפו שוב פניו הגרוטסקיים של ישמעאל המצחק ודתו המנותקת ממוסר, הגיע הזמן לביצוע תוכנית ההתנתקות האמיתית, ההתנתקות מהמוסר הבלתי מוסרי של עמי אירופה שדבק בנו בגלות, כדי לחסל באופן סופי ומוחלט את מעגלי הרשע האכזריים של ישמעאל. כי דבר אחד ברור מעל לכל ספק: במלחמה הזאת, אנחנו נהיה אלה שנצחק אחרונים.