במסגרת העולם החדש שאליו נולדנו באסרו חג שמחת תורה, יש מלחמה. והמלחמה הזאת, בשונה מכל מלחמה שחוויתי עד היום, היא המלחמה הכי אישית, הכי פרטית, עד כדי כך שרבים כבר הגדירו אותה מלחמת אור בחושך. וכל אחד מאיתנו חווה אותה קרוב קרוב ממש בתוך הלב. אם זה עם קרובים שנפגעו, אם זה עם בני משפחה שנמצאים כעת על מדים בחזית. ואם זה רק מלקרוא ולשמוע ולהרגיש ולכאוב ולא להאמין, פשוט לא להאמין.
ובמסגרת העולם החדש הזה, שיש בו מלחמה אישית כל כך, ומכיוון שהיא מלחמה של אור בחושך, הבנתי שגם בעולם הפרטי שלי ובמלחמה על הלב שלי אני חייבת להילחם, ואני חייבת לנצח. לא לתת מקום לדאגות, לפחדים, לדמיונות, לתסריטים הרעים, ולהגביר בתוך הלב והמוח שלי את האור כל הזמן, ככל יכולתי, כי ככה מנצחים.
אז אני עסוקה בלחפש את האור, למצוא את הטוב, להתחבר לכל מה שמחזק ומשמח אותי ונותן לי תקווה ואמונה. לכן בכל מבול המידע המטורף שנשפך מכל כיוון – חדשות, עיתונים, ווטסאפ, סרטונים אינסופיים – גם כאן אני בוחרת לראות ולשמוע רק את מה שבא לחזק אותי. וכמה חיזוק מצאתי.
אייל שני מפריש חלה
כמה התרגשתי לראות שפים חילונים לגמרי כמו אייל שני ויובל בן נריה, שפתאום שכחו את המילה הדתה, פתאום הכול נהיה הרבה יותר פשוט וברור. שיש כאן עם אחד עם אנשים הרבה, ולכל אחד מותר להיות מי שהוא. אז אייל שני מפריש חלה ואומר את הברכה מילה במילה. ובמיוחד התפעלתי לראות שבתור האדם החושב שהוא, כל מילה שיוצאת לו מהפה הוא מתפלא ומתעמק בה ומקשיב לה לראשונה בחייו, והתרגשתי. ולראות איך יובל בן נריה הכשיר שלוש (!) מסעדות שלו, עם כל הטרחה והלוגיסטיקה והעלות וכאב הראש, רק בשביל שגם החיילים הדתיים יוכלו לאכול את האוכל המופלא והמפנק שהוא שולח להם, כדי לתת להם עוד קצת כוח ושמחה ואמונה.
זה לשמוע בשבעה על הקדוש יצחק לוי, בנה של חברה יקרה שכתבתי עליו כבר בשבוע שעבר, שבעצם יכול היה לברוח עם הג'יפ ולהינצל, אבל שנייה אחרי שיצא לדרך הוא הרגיש שהוא פשוט לא יכול לעזוב כשאחרים עדיין בסכנה. אז הוא ויהודה בכר הי"ד, חברו הטוב, חזרו עם הרכב פעם אחר פעם, שלוש פעמים הם חילצו אנשים מהתופת, עד שפגעו בהם הרשעים.
זה לראות חבר יקר שלנו, בעל תשובה שכבר לא יכול להילחם כי בגיל 55 אף אחד לא מגייס אותו. אז הוא לקח הלוואה פרטית של 25 אלף שקלים, הלך וקנה ציציות, תהילים, ספרים, כיפות, ומכיוון שהוא די־ג'יי הוא נוסע לחזית פעם אחר פעם, לצפון ולדרום, ומחלק את ה"סחורה" שלו לכל דורש (והדרישה עצומה!) תוך כדי שהוא מרקיד ומשמח אותם עם שירים מלאי ביטחון, שמחה ואמונה.
זה לראות מפקד חרדי שעובד בזק"א, ששומע בקשה של נער, ניצול יחיד, שכל בני משפחתו נרצחו באחד היישובים. והוא מבקש ממנו שיביא לו את התפילין שנמצאים בבית ביישוב, תפילין שסבא שלו נתן לאביו הי"ד. הוא מבקש ממנו לחזור לשם כדי להביא לו את התפילין, כדי שתישאר לו מזכרת מאביו. והוא יוצא יחד עם חיילים נוספים כשעדיין יש לחימה בשטח, נכנס לדירה, מוצא את התפילין וחוזר איתם אל הנער היתום. אומר לו שייתכן שהבקשה שלו תכריע את כל המלחמה לניצחון.
זה להתפעל מהרבנים שלנו, הרב אליהו, הרב עמאר, הרב גרוסמן, הרב קוק, מגויסים כולם. רבנים של העם, של החיילים, הולכים ומחזקים ומשמחים ומתפללים, ונותנים כוח עצום לחיילים, ועל הדרך גם לי.
זה לראות חסידי ויז'ניץ, אחת החסידויות הסגורות והמתבדלות ביותר, עושים קבלת שבת למפוני הדרום בכפר המכביה. מעגלים מעגלים של חסידים עם שטריימלים לצד חילונים גמורים, שרים מכל הלב "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך!" לצלילי תזמורת חסידית, כשהקהל החילוני לא ממש מכיר את הכללים אבל קופץ ומתלהב. והם ממשיכים לשיר בקולי קולות גם כשלא בדיוק נשמרת ההפרדה בין הנשים לגברים.
זה לראות את הפרסומת המרגשת שבה גברים ונשים, חילונים ודתיים וחרדים מכל חלקי עם ישראל, מצהירים שאין ימין ושמאל, ולא יפרידו בינינו יותר, ולהצטמרר.
הקליפה האפורה נפלה
לראות איך עם שלם מרים את הראש ומודיע: נגמר. הטרור, הפחד, השחור והדיכוי לא יהיו כאן יותר. לראות איך קליפה עמומה, אפורה, של הרכנת ראש ו"הכלה" פשוט התקלפה מאיתנו ואין יותר מקום לזה. אין מקום לטרור, אין מקום לרשע, כי הראש שלנו מורם חזק וגבוה.
משהו קרה לנו. משהו רע מאוד. משהו טוב מאוד. אבל כשאני מסתכלת על כל זה, אני כל כך גאה, כל כך שמחה, כל כך מלאת הודיה להשם שזכיתי להיות חלק מהעם הזה. מבינה קצת יותר למה רק לפני שלושה שבועות אמרנו "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו". תמיד זה היה כאן, אבל פתאום אפשר לראות את זה בעיניים.
עוגיות חמאת בוטנים ושוקולד צ'יפס עם קצת מלח גס
עוגיות נמסות בפה, כיפיות, קלות להכנה ואהובות במיוחד. השילוב של הקקאו, השוקולד־צ'יפס וחמאת הבוטנים עובד נפלא, ואני גם אוהבת לפזר מעט מאוד גרגרים של מלח גס על העוגיות, 6-5 לכל עוגייה, שנותנים עוד גוון של טעם מיוחד.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
12-10 דקות
כ־30 עוגיות
100 גרם חמאה רכה או מרגרינה
חצי כוס חמאת בוטנים טבעית
2/3 כוס סוכר
כפית תמצית וניל
ביצה אחת
כוס קמח (אפשר מלא או כוסמין)
רבע כוס קקאו
כפית סודה לשתייה
200 גרם שוקולד צ'יפס (או שוקולד מריר קצוץ)
מעט מלח גס לקישוט
מחממים תנור לחום של 170 מעלות. שמים בקערה את החמאה, חמאת הבוטנים והסוכר, מערבבים היטב בעזרת מטרפה עד לקבלת תערובת חלקה, מוסיפים את הביצה ומערבבים. מוסיפים את הקמח, הקקאו, הסודה לשתייה והשוקולד־צ'יפס ומערבבים היטב לקבלת בצק רך וחלק וקצת דביק.
מרטיבים את הידיים ויוצרים מהבצק כדורים בגודל 2 סנטימטרים. מניחים על תבנית התנור מרופדת בנייר אפייה במרחק מה זה מזה. לאחר שכל הכדורים מונחים על התבנית, משטחים אותם מעט לצורה של עוגייה. מפזרים על כל עוגייה מעט מלח גס אם רוצים, ואופים במשך 12 דקות, עד שהעוגיות תופחות ומתייצבות בשוליים אך עדיין רכות במרכזן. מוציאים ומצננים היטב. שומרים בצנצנת סגורה מחוץ למקרר.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***