כמה דברים מתרחשים בשולי המלחמה והופכים להיות הזדמנות גדולה. רק שלא נחמיץ.
בליל שבת בראשית היה ביישוב שלנו חשש לחדירת מחבלים. ברך ה' היה מדובר בחשש שווא, אבל בכל זאת במשך שעתיים וחצי הסתגרנו בבתים בחוסר ודאות. במהלך השבוע שאחריו הסטרס עוד היה תלוי באוויר וברחובות. המבוגרים שהיו לבדם, משפחות שהיו בלי קליטה וחיכו בממ"ד שעות כי לא ידעו שהאירוע נגמר. מתוך החוויה היה צורך במשהו שיפוגג את ריח הפחד, יזקוף את הקומה וישיב את הרוח.
בהתארגנות מהירה יצאו התושבים לצעדת "עם ישראל חי". אמיר, שהוא די-ג'יי, התנדב וארגן רכב גדול עם מערכות הגברה, ובני הנוער הכינו פלייליסט של עוצמה, עצמאות ואחדות. מפקד כיתת הכוננות השיג את האישורים הנדרשים והאבטחה, מחלקת התחזוקה הביאה דגלים, משפחות כתבו שלטים בצבעי גואש, ילדים חיברו דגלים לאופניים, וצעדה גדולה יצאה לדרך.
שנים רבות, ואולי מעולם, לא קרה דבר כזה ברחובות היישוב. קשישים שלא יכלו להצטרף להליכה נעמדו בחלונות ומחאו כפיים. זוג מבוגר שעלה מרוסיה נעמד בשער החצר וצילם בהתרגשות את התהלוכה. תושבים חדשים וותיקים, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, התערבבו מתחת לחופת דגלים ושרו יחד "עם ישראל חי" ו"מי שמאמין לא מפחד".
תוך כדי הצעדה, כשהתקבצו עוד ועוד גוונים מאנשי היישוב, העיניים שלי נרטבו פתאום. לא רק בגלל המלחמה, אלא בעיקר כי פתאום באה רוח של רפואה. רק לפני חודש הבחירות המקומיות יצרו מחנות ביישוב. בעד ונגד, הם ואנחנו, אנחנו והם. ובבחירות כמו בבחירות, האמוציות חוגגות והסערות מקטבות, מפלגות וקורעות את המרקם העדין שנרקם במשך שנים.
יותר מכל שלט ודגל, הדבר הכי גדול שקרה בצעדה הזאת הוא חיבוקים שלא היו חודשים ויריבים מרים שצעדו יחד. ואתם יודעים מה? הייתה הרבה הקלה באוויר, סוף סוף מישהו מוריד מאיתנו את העול הכבד שהעמסנו לעצמנו על הכתפיים בשם המחנאות. סוף סוף מישהו מדביק אותנו יחד, מתיר לנו להתקרב. וזאת הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלנו מהצעדה.
בעזרת ה' הבחירות עוד יתקיימו ועוד נשוב אליהן, אבל ברור לי שנשוב אליהן אחרים.
פתאום הדריכות נעלמה
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מתנות שאנחנו מקבלים מהמלחמה, אבל הזדמנויות - כן. נפתח פה שדה של הזדמנויות שתמיד טוב שיהיו, אבל עכשיו המציאות זירזה את בואן ופתחה בפניהן את הדלת.
עם פרוץ המלחמה היישוב סגר את שעריו בפני הפועלים הערבים שפקדו אותו מדי יום. לקח לנו יום-יומיים להתארגן, אבל בעל המכולת גייס בני נוער יהודים במקום הפועלים הקבועים, ראשי מחלקת התחזוקה בעזרת בני הנוער ומתנדבים תפקדו במלוא המשימות בלי הפועלים, כולל ניקיון היישוב וטאטוא הרחובות. וכן, הבנייה הושהתה.
והאמת? צומח כאן שקט פנימי. פתאום שמתי לב לחשש שנעלם בכל פעם שפועל הניקיון היה עובר לידי עם שלל כליו, וגם הדריכות שהייתה מנת חלקי כשעברתי ליד אתרי הבנייה, אישה עם תינוקת ועשרות פועלים מסביב.
קיבלנו הזדמנות לוותר על התלות בפועלים ערבים, שמכירים טוב מאיתנו את השבילים והמחסנים, את מוסדות החינוך שהם ניקו ואת מאגרי הציוד הרפואי שבאחריות הרוקחים. כל כך התרגלנו לנוחות הזאת, לפועלים בחצי מחיר, לקבלן שירצף במחיר רצפה, עד שלא עצרנו לבדוק מה המחיר. לא של העבודה שלו, אלא מחיר הבחירה שלנו. הבריחה שלנו. והנה ההזדמנות רק מחכה לפתחנו, לשחרר את המשק מלהישען על עם אויב. יש עוד אפשרויות, שבהן לא נעביר את הכספים ממעגל הכלכלה הישראלית אל הכפרים הסמוכים.
ההזדמנויות הללו נמצאות בכל פינה. מבית ומחוץ, בשדה הלאומי ובשדה הקהילתי ובשדה הפרטי. גם שדה המסך מזמין אותנו לעשות שינוי. בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מאנפרנדת וחוסמת חברי רשת. גיוון, דעות נוספות, גם אם שונות ממני - בוודאי. קולות מפלגים, מחרחרי ריב, מציתי שנאה - לא. אין לזה מקום בפיד. אני מנקה קולות מחלישים, דואגת בעת הזאת להיות במרחב חיובי, מחזק וצופה לטוב. למען האמת, זה תמיד היה צריך להיות ככה, אבל הנה באה המלחמה ובכנפיה תיקון. זה מונח לנו מול הפנים: מה המילים שהמוח שלנו שותה כל הזמן? אילו מסרים נצרבים בתודעתנו על בסיס יומיומי? באילו חומרים אנחנו רוצים להזין את האמונות שלנו?
בשולי המלחמה אנחנו מקבלים גם הבדלה בין עיקר לטפל. שפע החתונות והאירועים שהתרחשו מאז פרוץ המלחמה היה שונה מאוד ממה שתכנו בעלי השמחה רק לפני חודש. אולמות יוקרתיים הוחלפו בחדרי אוכל צבאיים, שמלת כלה הומרה בסתם שמלה לבנה שנמצאה, וראיתי גם כלה במדים, קוקו והינומה לבנה. כל התכנונים המוקפדים של סידורי הפרחים על השולחנות נמצאו פתאום לא רלוונטיים, והתזמורת האיכותית הוחלפה בעשרות או מאות לוחמים ששרו במלוא גרון ולב בשטחי הכינוס.
במבט מערבי זה תמוה. מה ההיגיון שמוביל זוגות לוחמים להתחתן בחתונות בזק רגע לפני היציאה לחזית? הייתם חברים שנתיים, מה דחוף דווקא עכשיו בלב המלחמה? אפשר לחכות ולהתחתן אחרי המלחמה באירוע מושקע ורציני יותר. אבל הנה ההזדמנות ללמוד מה זו רצינות: לוחמים מבקשים לצאת למלחמה מתוך שייכות. מבין שברי המציאות מתחדדים לנגד עינינו העיקר והטפל. מה חשוב ומה לא, מה מהותי ונצחי ומה הקישוט.
כל ההזדמנויות מונחות לפנינו. הכול ייכתב ביומן המלחמה – מה בחרנו ומה עשינו, אם לקחנו את ההזדמנות בשתי ידיים או שהחמצנו אותה במחיר אזור הנוחות. ואם החמצנו, היא תשוב לפתחנו בסבבים הבאים עד שנלמד את השיעור. עד שנעז להתקדם וליצור מציאות מתוקנת, כמו שראויה להיות.
יש תקווה לאחריתך
השבוע חל יום פטירתה של רחל אמנו, היחידה שתחינותיה בקעו את סכר הגזרה בזמן החורבן. ישנם סיפורים מוכרים ממבצע עופרת יצוקה על דמותה של רחל אמנו שהנחתה את הלוחמים להיזהר מבתים ממולכדים. אנחנו לא יודעים מה יהיה לפנינו, המלחמה כבר בת שלושה שבועות, ונכון לעת כתיבת שורות אלו צה"ל טרם נכנס קרקעית למלתעות העיר התחתית של עזה. אין לנו הבטחה שתהיה בת קול שתסמן איזה בית ממולכד ואיזה לא, ובכל זאת תפתחו את ספר ירמיהו פרק ל"א, רק לאסוף את נבואות הנחמה שרלוונטיות מאי פעם. תקראו איך ריבון עולם מנחם את רחל שניצבת ביציאה מירושלים החרבה ומלווה בבכי תמרורים את בניה הנתונים בידי שוביהם. אני מבטיח לך, רחל, שיש תקווה ויש אחרית טובה לכל המסע הזה, ובנייך יצאו וישובו מארץ אויב. הינחמי, אמא רחל. הינחמי.
אנחנו מובטחים במילים בנות אלפי שנים, שנרקדו ונשאגו השבוע בצאלים בפי לוחמי ישראל: ושבו בנים לגבולם.
***