התחלה// נולדה בירושלים לפני 44 שנה, החמישית משמונה ילדים. הוריה הם פרופ' פינחס אלפרט, מומחה בין־לאומי לאקלים, ורחל, אחות במקצועה ומנהלת עמותה ומרכז יום של ותיקי חבל יבנה.
אחותי// תאומה זהה ליעל. "מתנה ענקית. חברת אמת ומישהי שמבינה אותי גם בלי לדבר. אנחנו קצת שונות באופי אבל מאוד דומות חיצונית, ועד היום כולם מתבלבלים בינינו".
בית גמליאל// גדלה במושב בית גמליאל. "ילדות שמחה וטובה. עם החברות שלי מהשבט אנחנו בקשר עד היום. כל כמה שנים נסענו לשנת מחקר של אבא בנאס"א בארצות הברית. שנה בבוסטון, שנה במרילנד. צברנו המון חוויות מדהימות. למדנו בבתי הספר היהודיים וראינו עולם. הכול שונה וגדול שם, וזה ממש מרחיב אופקים והעניק לי יכולת הסתגלות גבוהה".
תיכון// אולפנת ערד. בכיתה י"ב נסעה עם משפחתה שוב לארצות הברית. "את עיקר הבגרויות עשינו בי"א, ובי"ב זכינו לשנה של כיף. אומנם הפסדנו את החוויה של השמינית באולפנה, אבל הרווחנו דברים אחרים".
שירות לאומי// שנת שירות ראשונה במדרשה ליהדות בגוש שגב בגליל. "לימדנו בבתי הספר היסודיים יהדות, חגים, שבת. היה מופלא". בשנת השירות השנייה הדריכה קבוצת צעירים שהגיעה ארצה מבריטניה מטעם בני עקיבא העולמי. את שנת השירות לא סיימה כי נישאה לעמרי, רב ומחנך בתלמוד תורה בעלי. במקור מקיבוץ טירת צבי.
הנחת// עשרה ילדים. הבכור אמיתי (24) נשוי לנעם. חרות (22) נשואה לאופיר. מעיין (20) חיילת. דוד (18) לומד בישיבת סלונים במאה שערים. רוני (17) לומדת באולפנת כפר פינס. נעם (15) לומד בישיבת רגבים בגולן. תמה (14) באולפנת טל תחיה. טל חיים (10) והלל (9) לומדים בתלמוד תורה במעלה מכמש, ועדיה בת שנה ושמונה חודשים. "משפחה ברוכת ילדים זה שפע ברכה".
כוכב השחר// כזוג צעיר קבעו את ביתם בירושלים. "עמרי למד בישיבת הכותל ואני למדתי סיעוד בהדסה עין כרם". לכוכב השחר הגיעו לפני 23 שנה ומאז הם שם, מלבד שתי הפסקות בדרך.
הפסקה 1// שליחות משפחתית באורוגוואי. "נסענו עם חמישה ילדים לשנתיים שליחות בקהילה היהודית הכי חמה וציונית בעולם. בעלי לימד בכולל ובבתי הספר ואני לימדתי בבתי הספר ובמדרשה ועשיתי עוד פעילויות. הבית שלנו היה בית פתוח לקהילה ולתרמילאים ישראלים, ואלו היו שנתיים מאוד משמעותיות עם מפגשים מרתקים".
הפסקה 2// כששבו מהשליחות באורוגוואי גרו במשך ארבע שנים ברימונים, יישוב מעורב בבנימין. "פגשנו שם אנשים טובים". משם חזרו לביתם שבכוכב השחר.
שליחות// "יש לנו כל הזמן את הבערה הזאת לעשות שליחות ולתרום לעם ישראל. בגלל שיש לנו חיים מאוד תובעניים, הנישה שמצאנו לתרום היא לנסוע מדי פעם לשבתות וחגים בבסיסי צה"ל כדי לשמח חיילים". בחג שמחת תורה האחרון הם שובצו בבסיס זיקים. "נסענו עם שמונה ילדים, שהגדולה חיילת והקטנה תינוקת חמודה בת שנה ושמונה".
זיקים// "הגענו למקום הכי פסטורלי בעולם, עם חוף ים יפהפה ואווירה שלווה. קיבלו אותנו בחום. כבר בש"ג אמרו לנו בהתלהבות: תודה שבאתם. כשהבת שלי שאלה מה נעשה אם יהיה צבע אדום, אמרו לה: מה את דואגת, אנחנו כל כך קרובים לעזה שהטילים עפים מעלינו".
עונג שבת// אחרי התפילה החגיגית התקיימה סעודת חג בחדר האוכל. "אחרי הסעודה תכננו לעשות עונג שבת למי שרוצה, אבל המפקדים נתנו פקודה שכולם נשארים. היו בערך מאה חיילים, ובאמת היה ערב וואו. עמרי סיפר סיפורי גבורה ורעות ממלחמת יום הכיפורים ודיבר על העוצמה שיש לעם ישראל וכמה האחדות בינינו חשובה".
מפי א־ל// "היה בבסיס חייל דתי מתוק, נריה נגארי הי"ד, מהיישוב נריה. בליל שבת יצא לנו לשבת איתו, לדבר קצת. ממש התחברנו אליו. בעונג שבת הוא הכיר את השירים ועשה שמח. הוא שר לכל החיילים את 'מפי א־ל יבורך כל ישראל' בקול הנעים שלו וכולם ענו לו בהתלהבות. הייתה אווירה טובה. חיילים שיחקו עם הילדים שלנו. בסוף הערב הודענו לחיילים על הקפות שנעשה בבסיס מחר בצהריים ונפרדנו מכולם בהרגשה מרוממת".
צבע אדום// בשעה 6:28 בבוקר התעוררו כולם בבסיס זיקים לאזעקת צבע אדום והדי פיצוצים חזקים. "התעוררנו ממטחים כבדים. רצנו למיגונית שהיו בה כמה חיילים שקפצו מהמיטה עם נשק וכפכפים. היו פיצוצים אדירים. היינו שם עם הילדים ועדיין חשבנו סבבה, כמה דקות והכול יהיה בסדר".
פצועה// "היריות והבומים הלכו והתחזקו, אבל עדיין לא קלטנו מה קורה. בשלב מסוים מישהו אמר שיש שם חיילת פצועה. אמרתי שאני אחות והלכתי לטפל בה. לא היה לנו שום מושג שיש מחבלים בחוץ. החיילת הייתה עם פגיעת ירי בראש. התחלנו להעניק לה טיפול רפואי. נריה החייל הגיע לעזור לי".
מחבל// פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת, התפרץ לחדר מחבל חמוש לבוש במדי צה"ל. "בשנייה הראשונה חשבתי שזה עוד חייל שבא לעזור לי, אבל הוא בבת אחת כיוון את הנשק וירה בנריה והוא נהרג מיד. זו הייתה הפתעה מוחלטת. ניסיתי לחשוב מהר לאן לברוח, אבל לא הספקתי לזוז והמחבל כיוון את הנשק אליי וירה בי מטווח אפס שלושה כדורים. נפצעתי בבטן, בחזה ובזרוע. נפלתי מעוצמת הפציעה. בנס המחבל לא ירה גם על החיילת הפצועה, הוא בטח חשב שהיא לא בחיים".
פצועה// המחבל, שחשב שהרג את כל הנוכחים בחדר, הסתובב כדי להמשיך הלאה במסע ההרג ופנה לכיוון המיגונית המלאה בחיילים ובילדים. למרבה המזל הוא חוסל על ידי החיילים. מיכל, שזיהתה פצעי ירי מדממים בגופה, החלה בקור רוח לטפל בעצמה. "הייתי המומה. הורדתי את המטפחת מהראש ועשיתי לעצמי חסם עורקים. ידעתי שאני חייבת להגיע לבעלי".
הקרבות ממשיכים// בכוחות אחרונים הצליחה להגיע אל המיגונית. "שכבתי בצד ובעלי לחץ על הפצע בניסיון לעצור את הדימום. כדי לא להלחיץ את הילדים עשו לי מעין מחיצה מאולתרת שחצצה ביני ובין החיילים והילדים שלי". כל אותה העת הקרבות מחוץ למיגונית נמשכו ביתר שאת ועוד ועוד פצועים הובהלו אליה.
גיבורים// "כולם הבינו שיש חדירת מחבלים לבסיס. החיילים שהיו שם עמדו עם הנשק מכוון לפתח בהנחה שבכל רגע יגיעו מחבלים חמושים ונצטרך להשיב אש. הילדים שלי היו גיבורים. כל אחד לקח על עצמו תפקיד - לעזור עם הפצועים, לדאוג לקטנים. הבנים הורידו חולצות ונתנו אותן לחבישה של הפצועים. הייתה גם תינוקת קטנה שצריך להרגיע. הבת שלי שהיא חיילת לקחה נשק מפצוע. היינו ממש במוד של מלחמה".
מתגייסים// "הכניסו למיגונית פצועים וכולם ניסו לעזור במה שאפשר. אני הייתי ספוגה בדם וכאובה, אבל הייתי בהכרה והשתדלתי לעזור להם במה שיכולתי. חייל אחד שנפצע ברגל איבד המון דם, והתחיל לאבד את ההכרה לסירוגין. החיילים והילדים טיפלו בו ובשאר הפצועים ואני השתדלתי להנחות אותם, למרות הכאב הנורא שממנו סבלתי".
חייבים פינוי// זמן יקר חלף ובינתיים לא היה סימן לחילוץ. "עברו כמעט שלוש שעות מהפציעה שלי ואמרתי לבעלי שאם אני לא אתפנה עד שעה מסוימת - לא יהיה מה לפנות, כי כל הזמן הזה אני ממשיכה לאבד דם. בסוף אמבולנס צבאי הצליח איכשהו להגיע לבסיס ופינו אותי ואת החייל שנפצע קשה לבית החולים ברזילי".
מחלצים// "הייתי חייבת להגיע לבית חולים כמה שיותר מהר, והילדים נשארו במקום עוד כמה שעות עד שפינו גם אותם". בברזילי היא קיבלה טיפול ראשוני ואז הובהלה לחדר הניתוח בבית החולים הלל יפה בחדרה. "חיכה לנו שם צוות מדהים של רופאים שטיפלו בנו במסירות ובמקצועיות. יש לי עוד תהליך שיקום ארוך לעבור, אבל אני מודה לקב"ה על הניסים שזכינו להם".
חיבוק// "הילדים הגיעו לבית החולים ברזילי כמו פליטים, בבגדי שבת מוכתמים בדם הפצועים, הלומים ונסערים מהחוויה הקשה שעברו ובעיקר מודאגים מהפציעה של אמא. ראש ישיבת ההסדר באשקלון, הרב פישפדר, ובתו שיבת שהתייצבו בבית החולים מיד כששמעו על המתרחש בדרום פגשו אותם שם, חיבקו אותם ודאגו לחזק את רוחם בשעה הקשה".
קרניים של אור// "ככל שאני משחזרת את השתלשלות העניינים, אני מבינה שהיה לנו נס גדול. קודם כול, שהבסיס לא נכבש בידי המחבלים כמו הבסיסים השכנים. זאת סייעתא דשמיא גדולה. המפקדים לחמו בחירוף נפש ומסרו את נפשם בהגנה על הבסיס. נס נוסף היה בבוקר עם הצבע האדום, שהחייל קרא לנו דווקא למיגונית הזאת שהיו בה חיילים עם נשק. במיגונית השנייה נזרקו רימונים. דבר נוסף, המחבל ירה בי שלושה כדורים מטווח קצר ובחסדי שמיים הם לא היו קטלניים והחמיצו את הלב. גם הצליחו לחלץ אותי בזמן למרות המוני מחבלים שהיו באזור באותו זמן, והילדים היקרים שלנו יצאו ללא פגע. בתוך החושך הזה זכינו ללא ספק בהמון קרניים של אור".
*** מורשת קרב ***
אור בתוך החושך: "מה שהחזיק אותי במיגונית כשאני פצועה והחילוץ לא מגיע והילדים שלי גם בסכנה גדולה היו התקווה שכוח החילוץ יצליח להגיע בזמן והרבה אורך רוח ואמונה".
עוצמה: "היישוב כוכב השחר עוטף אותנו ותומך בנו במה שאפשר. בימים אלה אנחנו חשים עוד יותר את היתרון בחוסן קהילתי חזק כל כך".
משאלה: "החלמה לגוף ולנפש לכל עם ישראל".
תובנה: "הכול חלק ממהלך גדול יותר לאחדות והתגלות של סגולת ישראל בעולם".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***