"התוכנית האיראנית נכשלה כישלון חרוץ"

את יאיר אנסבכר אני פוגשת כשבוע וחצי אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל. הוא מגויס למילואים ביחידת הלוט"ר (לוחמה בטרור), לבוש מדים ומוכן בכל רגע לקריאה שתקפיץ אותו למשימה עלומה. לצידו המלווה הצמוד שלו – אביו, אביעד אנסבכר, שמשמש כרל"ש שלו מתחילת המלחמה. הוא מסיע אותו מאולפן לאולפן, לשם הוא מוזמן כמרואיין וכפרשן, ומבסיס לבסיס במסגרת תפקידי הלחימה, ומביט בבנו בכורו בעיניים מלאות גאווה. "אבא אשם בכול", אומר יאיר. "הוא הדביק אותי בג'וק הביטחוני מאז שהייתי ילד קטן כשמילא את הבית בספרים, כולל ספרים על צבא וביטחון, וביניהם גם אנציקלופדיה שנקראה 'צה"ל וחילו' שלא הפסקתי לקרוא בה". "הוא היה תולעת ספרים, הילד", אומר אביו. "מגיל שנה הוא כבר דיבר ומאז הוא לא מפסיק", הוא מחייך.

כפי שאפשר להבין, אנסבכר אינו רק לוחם מיומן בשטח. הוא גם איש מחקר ואקדמיה בתחום הצבאי - שילוב שאנסבכר חתר אליו בעקבות סיפורו האישי, כפי שיפרט בהמשך. במאמר שפרסם לפני כשנה באתר 'מידה' הוא חזה כמעט במדויק את הקטסטרופה שהכתה בישראל לפני שלושה שבועות. במאמרו ניתח אנסבכר את האסטרטגיה שמגבשת איראן נגד ישראל בארבעים השנים האחרונות, שאחד האיומים שלה הוא חדירה לשטח ישראל. "האיום השלישי הוא ניסיון תמרון של כוחות אויב לתוך שטחה של ישראל או פעולה מתוכו. לצורך כך נבנו כוחות שיעים של מליציות וקבוצות אחרות המונים מאות אלפי לוחמים... ומטרתם להשתלט על יישובי גבול הצפון כבר עם פתיחת המלחמה בחסות מסך אש רקטות ומרגמות. במקביל צפויה פעולה דומה על ידי גדודי חמאס והג'יהאד האסלאמי בגבול הדרומי", צפה אנסבכר כבר אז וקבע: "המשמעות המלאה של המצב הזה היא שלמרות תחושת הביטחון והעוצמה השוררת כיום בקרב חלקים נרחבים בציבור ואצל מקבלי ההחלטות, מדינת ישראל מאוימת מתמיד".

אנסבכר גם התריע במאמרו מפני הגורמים שיביאו למחדל: "ישראל איפשרה לצבאות טרור לצמוח פרא על גבולותיה ובתוכם... בתמורה לשקט יחסי ולחוסר רצונה לשלם את מחירי ההקרבה והמלחמה. ההזנחה הזאת יצרה מפלצת. מאיומים טקטיים זניחים נוצר בהדרגה איום אסטרטגי מצטבר".

כיום משמש אנסבכר כמומחה לביטחון ועמית במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית. לאחרונה השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא חקר הכוחות המיוחדים המודרניים והשפעתם על מלחמות בנות זמננו באוניברסיטת בר אילן. הוא גם יועץ לגופים במערכת הביטחון, ואף קיבל את פרס נשיא אוניברסיטת בר אילן על פרסום מאמרים אקדמיים בנושאי צבא וביטחון.

הושע נא שלוש שעות

אנסבכר גדל בירושלים ולמד בישיבת נתיב מאיר. "הוא עשה שם תהליך של בירור אמונה מאוד עמוק", מעיד האב. "ולא נחה דעתי", מוסיף הבן. בצבא הוא שירת כלוחם במגלן ואחרי השירות נסע לטיול בניו זילנד. "בבית חב"ד בניו זילנד התחלתי ללמוד תניא. זה מאוד העמיק את עבודת השם שלי ואת תפיסתי האמונית", הוא מעיד. הוא אומר כי לפני לימוד התניא לא הכיר את הקב"ה באמת, ולכן קורא לדרך שעבר בהתקרבות לחב"ד תהליך של חזרה בתשובה. "הביאור של הרב שטיינזלץ לספר התניא פתח לי את העיניים והרגשתי שאני מקבל כתוביות לחיים. אני חי, ועכשיו אני גם מבין למה".

אנסבכר "מזרזר" כלשונו בין עולמות תוכן, בין רוחניות לגשמיות. הוא מסביר בלהט ובעיניים נוצצות על זירות מלחמה בין־לאומיות, על כלי נשק איראניים מתוחכמים ואסטרטגיות לוחמה, ובאותה נשימה כמעט שולף מכיס המדים דולר של הרבי מלובביץ' שהוא נושא עליו כל העת, ומדבר על הצורך בחיזוק הרוח של העם. "זו מלחמה רוחנית, מלחמה על הרוח", הוא קובע. "מאז שגויסתי אני עוסק, מלבד בלחימה, בהרמת המורל ובחיזוק הרוח של העם. השתתפתי בהמון התוועדויות, עשינו המון הקפות, הרוח שלנו היא שתנצח".

הוא מדבר על המלחמה גם מבחינה טקטית ואסטרטגית וגם מהבחינה האמונית. "הרבי מבאבוב הסביר שבשלוש השעות האחרונות לפני ביאת המשיח אנחנו נהיה הרוסים לגמרי ולא יהיה לנו מושג מה לעשות. אנחנו אומרים בהושענא רבה את המילים 'הושע נא שלוש שעות, הושע נא'. הרבי מרוז'ין אומר ששלוש שעות לפני שיבוא המשיח יהיה לנו ברור שעשינו טעות, שכל מה שחשבנו זה שקר - אין ה', אין תורה, אין ארץ ישראל ואין משיח. הכול היה אשליה. להמשיך להאמין בה' יהיה קשה כמו לטפס על קיר ישר. שאלו את הרבי: מדוע אתה מספר לנו את זה? והרבי ענה: כדי שתדעו שאתם צריכים להכין את עצמכם לשלוש השעות הללו. שלוש השעות הללו היו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד. היינו עיוורים וחירשים, לא ידענו מימיננו ומשמאלנו, הופתענו לחלוטין ונעשה בנו טבח מזעזע ונוראי. שלוש שעות, הושע נא".

אנחנו חוזרים לסיפורו האישי ולדרך שעשה עד שהגיע להיות חוקר ביטחוני וצבאי. "כשחזרתי לארץ מהטיול נקראתי לשירות מילואים ראשון במלחמת לבנון השנייה, שם חוויתי אכזבה גדולה מתפקוד הצבא במלחמה", הוא מעיד. ספרו 'כצל ציפור', שהתפרסם בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2009, מספר את סיפור שירותו הצבאי במגלן, כמו גם את אכזבתו והשבר שחווה כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה.

ממה התאכזבת כל כך?

"הכינו אותנו היטב למלחמה", הוא אומר, "אבל כשהגיעה המלחמה שום דבר לא עבד כמו שצריך. יצאתי מלבנון השנייה עם הרגשה שאי אפשר לסמוך על הצבא. אז גם קיבלתי החלטה שאני צריך לשנות דברים בצבא. בעיקר מה שכאב לי זה שכלוחמי מילואים במגלן היינו כוח שנועד למלחמה הזאת, אבל את כל מה שהתאמנו עליו והתכוננו אליו לא עשינו, כי הצבא הפעיל אותנו כמו גדודים רגילים. זה כמו לקחת מקדחה עדינה מאוד שמיועדת לקידוח מיוחד, ולהשתמש בקת שלה כמו פטיש כדי להכות ולהכות. זו עבודה לא נכונה ולא חכמה והרגשתי שהצבא לא מקצועי, שמשהו מאוד לא בסדר בהתנהלות הזאת".

אנסבכר החליט להשקיע במסלול שיאפשר לו להביא לשינוי בתוך הצבא, אבל זה לא קרה מיד. לפני כן הוא עבר לגור במעלה אדומים, הקים וניהל את המכינה הקדם־צבאית בעיר ושם גם הקים את ביתו עם נעמה, יועצת זוגית, ולהם חמישה ילדים. את התואר הראשון שלו עשה בחינוך. את התואר השני עשה בדיפלומטיה וביטחון לאומי, וכך נשאב לעולמות המחקר הביטחוניים ולעשייה ביטחונית. כשהחליט לעשות דוקטורט, ביקש גם לענות על הצרכים של הצבא: "רציתי לחקור את מה שקרה לכוחות הביטחוניים המיוחדים הישראליים, כי כאמור במלחמת לבנון השנייה הרגשתי שלא הפעילו אותם טוב. רציתי שהמחקר שלי יהיה קשור למה שקורה בצה"ל ויציע מתווה לשינוי".

הוא הצליח להיפגש עם האלוף טל רוסו, שהיה אז מפקד פיקוד העומק. "אמרתי לו שאני עומד לעשות דוקטורט על הכוחות המיוחדים, וביקשתי ממנו לומר לי מה מעניין את הצבא כדי שהמחקר יהיה רלוונטי לצה"ל. רוסו התלהב ואמר לי: תחקור מה התרומה של כוחות מיוחדים במלחמות מודרניות. לכן זה הנושא של עבודת הדוקטורט שלי". אנסבכר פרסם שלושה מאמרים בבמות אקדמיות צבאיות יוקרתיות והם מהווים חלק מעבודת הדוקטורט שלו.

"מה אתה מחייך?!"

בשמחת תורה, כאשר הבין את המתרחש ביישובי העוטף, יצא אנסבכר מהבית והגיע מיד לבסיס הלוט"ר. משם ירד עם חבריו ליחידה כדי להצטרף ללחימה ביישובי העוטף. מאז הוא במילואים גם בחזית וגם בתקשורת: הוא עובר מאולפן לאולפן ומתראיין על הלחימה בדרום, על הזירות העולמיות הקשורות למלחמה ועל תפיסת עולמו הביטחונית והאידאולוגית. לפני כן עסק רבות בניסיון למנוע את הקרע בעם, והיה שותף למיזם "אנשים אחים אנחנו".

פוסט שכתב חברו של אנסבכר העיתונאי אסף ליברמן ממחיש את הקרע והאיחוי מחדש שנולד דווקא על רקע הלחימה. "יש לי חבר בשם יאיר אנסבכר", כתב ליברמן לפני כשבוע בחשבון הטוויטר שלו. "התחלנו את החברות שלנו כשהזמין אותי ללמוד איתו תניא. יאיר חכם וכריזמטי, והקסים אותי כשידע גם לדבר בבקיאות על אדמו"ר הזקן, גם לתאר במדויק את פעולתם של רחפני תקיפה באוקראינה וגם לצטט את קונג פו פנדה. העניינים קצת התלהטו בתקופת הרפורמה. ויכוחים מרים בווטסאפ ועצבנות הדדית על עמדות פוליטיות קטעו את הלימוד. חשבתי שהפערים גדולים ואין לי מה לדבר עם האיש הזה. ואז הוא התגייס כדי להציל את חיי. איש דתי עולה בשבת על מדים, תופס נשק ויורד עם החברים שלו מיחידות הלוט"ר לדרום להגן על ישראל, עובר בין קיבוץ לקיבוץ, בין בית לבית, מסכן את חייו, מאבד חברים וממגר את אויבינו. קטונתי לעומתו. יאיר, אני אוהב אותך. תודה".

"בשמונה בבוקר קמתי לתפילת שחרית עם אבי ופתאום שמעתי משהו", מתאר אנסבכר את תחילתה של אותה שבת שמחת תורה. "שאלתי אותו 'אתה שומע?' והוא הסתכל עליי ואמר 'אזעקת אמת'. הנחרצות שבה הוא אמר את זה גרמה לי להבין שזה התחיל. כתבתי על זה וחיכיתי לזה".

איך ידעת לחכות לזה?

"כשבוע לפני יום כיפור ראיתי עם בתי הבכורה את הסרט 'המזח', שמספר על התקפת הפתע של מלחמת יום כיפור, וממש התחלתי לרעוד. היא שאלה אותי למה אני רועד, ואמרתי שאני לא יודע אבל הרגשתי שהאויבים הולכים לעשות לנו משהו דומה ושאני לא סתם רואה את זה. ביום כיפור בשתיים בצהריים חיכיתי שיתקפו ושתהיה אזעקה. חשבתי שהם יעשו את זה בכיפור כדי לשחק על הרגש, אבל היה שקט והודיתי לה'. לא העליתי על הדעת שזה יקרה בשמחת תורה. חשבתי שניצלנו".

כשאביו אמר לו "אזעקת אמת" הוא מיהר לחדר העבודה שלו, שבו המחשב תמיד דלוק על אתר חדשות. "ראיתי בתמונה את הטנדרים הלבנים של המחבלים בעוטף ומיד הבנתי". הוא העיר את אשתו ואמר לה: "אל תדאגי, פרצה מלחמה, אני הולך וחוזר, הכול יהיה בסדר", ותוך חמש דקות היה בדרכו לבסיס הלוט"ר.

"ברבע לעשר כבר היינו בלחימה", הוא אומר. "לקח לנו זמן להגיע כי בכל צומת היו חוליות מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים, מקלעים שנותנים יתרון טקטי, טילי RPG ואופנועים, ולכן בכל צומת התנהל קרב קשה".

הוא עוצר את שטף הדברים כדי להסביר על התוכנית של המרצחים: "בגדול, יש בצה"ל שלושה צבאות. הצבא הראשון הוא צבא הבט"ש - אוגדה מרחבית. האיראנים, שעומדים מאחורי מתקפת החמאס, תכננו תוכנית שטנית, גאונית ומבריקה כדי להפיל את קו ההגנה הראשון של האוגדה, והם הצליחו: הם נכנסו ועיוורו אותנו, סימאו את עינינו, החרישו את אוזנינו. צבא בנוי על מערכת שיש לה עיניים, אוזניים ומוח והכול מתקשר. ברגע שגם העיניים, כלומר המצלמות, גם האוזניים, כלומר הקשר, וגם המוח, כלומר הפיקוד והשליטה, חוטפים ומשתבשים, אז כל כוח פועל לעצמו ולא כמערכת. כך נוצר מצב שהכוחות בשטח ניהלו אלפי קרבות קטנים בלי יכולת לתקשר זה עם זה ולתכלל את הקרב. כפי שהגדרתי קודם, זה היה 'הושע נא שלוש שעות': במשך שלוש שעות היינו בהלם, בוקה ומבולקה, בעוד חמאס הכניסו פנימה כוחות. כל כוח הלך למקומו ופעל בו, אם כי למזלנו הם עשו הרבה טעויות".

אנסבכר טוען שהטעויות שעשו מרצחי החמאס נובעות מאיכותם האנושית הירודה: "הפלשתינים אינם ברמת תחכום איראנית. האיראנים זה השטן, הם מתוחכמים מאוד ואת כל התחכום הזה הם משקיעים בפיתוח כלי נשק ותוכניות מלחמה. הפלשתינים רשעים וברברים, אבל הם אנשים עם אינטליגנציה נמוכה. הם טובים בלהוציא לפועל משהו מאוד מוגדר, אבל ברגע שמשהו משתבש הם מתבלבלים ואובדי עצות".

דיברת על שלושה קווי הגנה של הצבא. קו ההגנה הראשון נפרץ, ומה קרה אז?

"מעגל ההגנה האחרון זה צבא המלחמה, צבא ענקי של כ־300 אלף איש. אבל אלה אזרחים, הם היו בבית. הם עדיין לא ידעו שהם חיילים. זה זמן יקר, כי לצבא לוקח כ־36 שעות לחייל את המילואים". הוא מסביר שהתוכנית האיראנית המקורית הייתה "לעשות למדינת ישראל את יום הדין" באמצעות תקיפה משולבת של חמאס וחיזבאללה. "הנס הראשון היה שחמאס קפץ ראשון. ככה הם תמיד עושים – קופצים לפני הזמן. השחמט היה מתוכנן ליום שהאיראנים יבחרו, אבל החמאס הקדים. הם חשבו שחיזבאללה יישר איתם קו ולא כך קרה".

במהלך הלחימה בדרום הוא הסתכל בשעון, קלט שהשעה כבר 12 בצהריים, הסתכל בטלפון והתחיל לחייך. "כולם מסביבי חשבו שאני מטורף: מה אתה מחייך? תראה איזה גיהינום!". "חבר'ה, לא קורה כלום בצפון!" הוא הסביר להם. "כל שעה שעוברת ולא נפתחת חזית בצפון זו שעה שבה הצבא מתארגן וחוזר לעצמו. הבנתי שאם יהיה לנו מספיק זמן להתארגן, זה אומר שניצחנו. לאזרחים קשה כי חטפנו מכה איומה, אבל מבחינה צבאית התוכנית האיראנית נכשלה כישלון חרוץ: היא הייתה צריכה לעבוד בהפתעה, אבל חמאס הפתיע לבד ואי אפשר להפתיע פעמיים. כולם כבר דרוכים בצפון וחיזבאללה לא בנוי להילחם בנו כשאנחנו מוכנים".

"שמע ישראל" לפתיחת הדלת

הנס השני קרה לטענתו כשהמחבלים פגשו את קו ההגנה השני של הצבא – צבא החירום. "מדינת ישראל קנתה לעם היהודי את המתנה הכי נפלאה שאפשר לקנות לעם: עברנו טרנספורמציה, אנחנו כבר לא כבשה חסרת אונים בגלות שמחכה לפריץ כדי למות על קידוש השם. הפכנו לזאב בזכות השירות הצבאי. כמעט כל אחד מאיתנו הוא לוחם. כשמחבלי החמאס חודרים לשטח ישראל הם נתקלים באין־סוף אזרחים חמושים, קב"טים קטלניים, כיתות כוננות מאומנות, שוטרים שמנהלים לחימה עם אקדחים ותגובה מהירה של לוחמי היחידות המיוחדות של צה"ל, שבתוך שעות בודדות מגיעים לשטח".

הוא מתאר את הזירה שבה נתקלו אנשי היחידות המיוחדות, והוא בתוכם, כזירה קשה במיוחד: "הייתה לחמאסניקים עליונות טקטית, מכיוון שהם הגיעו ראשונים לזירה ובאו עם טילים וכלי נשק שלא היו לאנשים שלנו. כמו כן מדובר בזירה בלי גבולות ובלי מידע על הכוחות בשטח. זה רק מדגיש כמה הנס של צבא החירום היה גדול, כי הוא הצליח באבדות מעטות יחסית לחסל את המחבלים ולטהר את הדרום ב־36 שעות. זה הישג מרשים ללוחמה בטרור, למרות הטרגדיה והאסון".

אנסבכר טוען כי התוכנית המקורית של איראן הייתה ליישר קו הגנה של חמאס בלכיש וקו הגנה של חיזבאללה בצומת גולני. "אם זה היה מצליח, היה מאוד קשה לארגן ולתפעל את צבא המילואים הגדול".

איפה היה חיל האוויר?

"חיל האוויר, מסיבה כלשהי, היה עיוור וחירש, הקשר נותק. לדעתי הם שרפו את כבלי התקשורת והאנטנות ולכן לקח להם זמן להגיב".

הוא עצמו, יחד עם כוח הלוט"ר, סייעו לצבא לטהר בסיס שהמחבלים השתלטו עליו, ואז הוטל עליהם לשחרר ולטהר את קיבוץ ניר יצחק. "בניר יצחק כיתת הכוננות הצילה את המצב. הם ספגו אבדות קשות, ראינו את הפגיעות בהם כשהגענו. כפי הנראה נכנסה לקיבוץ חוליה של כעשרה מחבלים וכיתת הכוננות הצליחה להבריח אותם".

נכנסתם לקיבוץ, מה אתם עושים?

"צריך לסרוק את הקיבוץ ולטהר אותו ממחבלים. אחת הבעיות הייתה שהקיבוץ הוא ירוק עד, יש שם שיחים ועצים בכל מקום, הכול מלא צמחייה צפופה וגבוהה ואתה לא יודע מאיפה יבוא המחבל והיכן הוא נמצא. מצאנו בחוץ טילי RPG זרוקים, כלי נשק, אופנועים, אנשים שנפגעו, והתחלנו לסרוק בית אחרי בית, שטח אחרי שטח".

לשמחתם גילו אנשי הלוט"ר שרוב אנשי הקיבוץ מילאו אחר ההנחיות, נכנסו לממ"דים ונעלו אותם. למרות שהמחבלים ניסו להיכנס, החדרים נבנו בתקן טוב והאנשים ברובם הגדול ניצלו. "מיעוט קטנטן נחטף לעזה", הוא אומר בצער. "כשהגענו אל האנשים שהיו בממ"דים, הם לא האמינו לנו בתחילה. אמרנו להם 'שמע ישראל' ופסוקים מהתורה כדי שיאמינו שזה אנחנו ויפתחו. היה שם מישהו שהחזיק את ידית הדלת במשך שעות עד שהיד שלו נהייתה לבנה. כשהם יצאו לבסוף הם התרגשו ובכו, שאלו איפה היינו ואמרו כמה הם שמחים שהגענו. אמרנו להם 'לא הפסקנו לנסות להגיע אליכם. רק עליכם חשבנו כל הזמן'. אנשים הרגישו נטושים ורצינו לתת להם את התחושה שהכוחות שלא ברצונם נתקעו בדרך, אבל לא בגלל שהם נשכחו חלילה".

אחר כך ניהלו אנשי הלוט"ר קרבות עם חוליית מחבלים בשדות וחיסלו אותה. "מה שעשינו בניר יצחק זה מה שעשו כל היחידות של צה"ל ביישובים האחרים. את המענה הראשון נתנו כיתות הכוננות, שגבו מחיר כבד מהמחבלים, ואנחנו השלמנו את המהלך. היו לנו נפגעים בשיעור של עשרה אחוזים, שזה לא הרבה בהתחשב בזירה".

אנסבכר הגיע גם לזירות היותר קשות בלחימה, כמו בארי וכפר עזה. "בבארי הייתה זירה קשה מאוד", הוא אומר. "להתקדם ולטהר 100 מטר בבארי זה היה כמו להתקדם 50 קילומטרים במלחמת יום כיפור. הגיעו לשם עשרות ואף מאות מחבלים שהתבצרו בקיבוץ וגם לקחו בני ערובה. היה להם גם נשק תרמובארי שיוצר להבות אש ענקיות של חמישה מטר בחום של 400 מעלות צלזיוס. זה שורף הכול. בכפר עזה הם שרפו בית אחרי בית".

בכפר עזה הייתה לו בהמשך השבוע חוויה רגשית חזקה: "לאחר הלחימה היינו בסיור עם כתבים צבאיים שאמורים לתעד ולספר את הסיפור לעולם ולנו. אני ליוויתי את הצלם זיו קורן. נכנסנו לבית בקיבוץ שבו עד קו מסוים הכול נשרף ונחרב, אבל בחלק אחר של הבית הכול נשאר כמו שהיה. ראיתי שולחן שבת, מפה לבנה, שתי חלות וכיסוי של חלה. זה שבר אותי". מכל הזוועות שראה לפני כן הוא לא נשבר, אבל המראה הזה גרם לו לפרוץ בבכי: "אתה רואה את קו האש שבו הכול שרוף, ומקו מסוים החיים נשארו כמו שהיו קודם: שולחן שבת, חלות, חיים שנעצרו". קורן צילם אותו מתפרק בבכי מול שולחן השבת והתמונה התפרסמה ברשתות החברתיות.

לא משאירים אריה פצוע

אתה מתאר בעיקר את הפן הצבאי, אבל נחשפת גם למראות קשים מאוד.

"נכון. סבי, מרדכי אנסבכר, ניצול שואה ומי שהיה המנהל הראשון של יד ושם ועד מרכזי במשפט אייכמן, סיפר לי שבמחנה ההשמדה הוא נאלץ לעשות מחוות שיהודי שומר מצוות צריך לעשות לפעמים: לעצום לאנשים את העיניים ולשמור על כבוד המת. מצאתי את עצמי עושה את אותם דברים ביישובי העוטף". יחד עם זאת הוא בוחר באופן מודע לא להתעסק כרגע בשכול, באבל ובחטופים. "חברים ותלמידים שלי נהרגו ונחטפו", הוא אומר, "אבל כרגע אני בוחר לא לעסוק בזה. אנחנו במלחמה וחייבים לרכז את כל הכוחות כדי לנצח".

אתה מדבר על חיזוק הרוח והרמת המורל, אבל אנשים אבלים, שבורים וחוששים מאוד. לאן אנחנו הולכים מכאן?

"אני אופטימי", הוא מפתיע. "השתחררתי ממועקה ענקית כי התוכנית האיראנית נכשלה. יש כלל אצל הציידים: אתה לעולם לא משאיר אריה פצוע. הם השאירו אותנו, עם ישראל, כמו אריה שהרגל שלו פצועה. עכשיו אין לחמאס ולחיזבאללה שום דבר אסטרטגי שהם יכולים להפעיל נגדנו. רק באיראן אנחנו חייבים לפגוע. האיראנים הם נאצים אמיתיים, הם רואים עצמם כגזע עליון שצריך לשלוט בעולם. יש באיראן קומץ של אנשים שמנהלים את זה ואלה משמרות המהפכה. רוב העם האיראני שונא אותם. צריך לפגוע באייתולות, ללכת להם על הראש. חיל האוויר יכול לעשות שם שפטים ואז הכול פה ישתנה. תקיפה באיראן עכשיו היא הכרחית. הם רוצים שנתעסק בעזה ובלבנון ובזמן הזה הם יפרצו לגרעין. כשיהיה להם גרעין, אמריקה תיבהל ותעצור אותנו מלהילחם. אסור לנו לחכות! צריך לעשות זאת עכשיו".

עד רגע לפני המלחמה התלקחה מחלוקת בעם, ואתה היית פעיל בניסיונות לאחות את הקרע. לדעתך המחלוקת הזאת מאחורינו?

"כולנו צריכים להבין את המסר הפשוט, שאני קיבלתי בצורה הכי נוראה שאפשר היה לקבל באותה שבת בדרום: על הכביש הייתה מוטלת המגזריות. היא מתה. היו שם יהודים מכל הסוגים שהם רצחו בדם קר. אנחנו צריכים ללמוד מזה להתאחד ולשים בצד את כל השנאות. המשבר הפנימי שהיה פה הוא זה שעורר אותם לבוא עלינו בזמן הזה. אני יודע את זה כי חקרתי מחבלים שאמרו לי שהם חשבו שהטייסים לא יבואו וכדומה. אני לא לוקח צד, נלחמתי בקרע גם קודם מתוך הבנה שהוא עלול לעורר את אויבינו. אמרתי את זה בערוץ 13 לפני כמה חודשים ובכיתי בשידור. לעגו לי. עכשיו, כשראינו את האמת המרה והפשוטה, זה לא הזמן להתווכח על מי צודק ומי טועה. אנחנו עדיין בסכנה גדולה ועלינו להתאחד. זה בנפשנו, כולנו עם אחד".

***