מה שעוברים הלוחמים שלנו בחזית, ובעצם מה שכולנו עוברים, דומה למה שעוברת אישה בחודש התשיעי להיריון. את יודעת שרגע האמת מתקרב, את מלאה במוטיבציה לסיים עם זה כבר, אבל לא קורה שום דבר מלבד שגרה זמנית ושוחקת. הגב כואב, הנשימה קצרה, השלפוחית רגיזה, העצבים רופפים, וכולם דרוכים ומתוחים – אבל אף אחד לא יודע מה ילד יום (הבנתם מה עשיתי פה?).
תאריך הלידה המשוער של הבת שלי היה בראש חודש מרחשוון, אבל מבחינתה היה אפשר להקדים אותו למוצאי יום הכיפורים. היא כבר הייתה אז בתוך החודש התשיעי, ואמרה לעצמה (ולכולנו) שאם היא כבר צמה, ואם הצום מזרז לידה, למה לא לסיים עם זה וגמרנו.
לא קרה.
תקופת ההמתנה המשפחתית שלנו החלה עוד לפני תקופת ההמתנה הלאומית. כל הסידורים נעשו, התיק עם הציוד ללידה היה מוכן, והזוג הצעיר תרגל נשימות ותרחישים מתרחישים שונים, בבחינת "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו", כדברי הרמב"ם.
ואז, בצוהרי שמיני עצרת, האב המיועד יצא למלחמה.
אם עד אז חיינו בחוסר ודאות, מאותו רגע נכנסנו לערפל סמיך במיוחד. עד אז לא ידענו מתי תהיה הלידה, עכשיו גם לא ידענו איך תהיה. במקלט? עם החתן? בלעדיו? אפשר יהיה בכלל להודיע לו?
ביומיים הראשונים כולנו היינו בהלם. וכשאני אומר כולנו, אני מתכוון לכל המדינה. אחרי יומיים הבת שלי הרימה מבט ואמרה – יהיה אשר יהיה, מוכרחים להמשיך הלאה. כל המדינה בצער, כל הצבא מגויס, אם זקוקים לו בחזית ונגזר עליה ללדת בלעדיו – כך יהיה.
מדי פעם היא הייתה מדברת עם הבעל שבצבא ושואלת: "מה עושים אצלכם?"
"כלום", הוא ענה, "מחכים. אצלכם?"
"כלום", היא הייתה אומרת, "מחכים".
ואז, ביום החמישי לפרוץ המלחמה, כשנשיא ארצות הברית נחת בישראל, היא נחתה בבית החולים עם צירים ועם אמא שלה שליוותה אותה. קצת בדיקות, קצת כאבים, וכשג'ו ביידן המריא בחזרה גם אותה שלחו הביתה. הן מפני שהיא משולה לנשיאת העולם החופשי, והן מפני שהצירים שהיו לה לא באמת היו צירי לידה. יותר בכיוון של חבלי משיח.
דוס עם ציציות ונשק
למחרת בצהריים נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד חייל גבוה ומזוקן עם ציציות מתנפנפות, דומה להפליא לחתן שלי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בטקט הידוע שלי.
"לא יודע", הוא אמר, "המ"פ אמר לי ללכת הביתה. אפשר להיכנס?"
אומרים שכל חייל שמגן על עם ישראל הוא צדיק. למפקד הפלוגה, מסתבר, יש גם רוח הקודש. כי באותו לילה התחילו צירים אמיתיים, והזוג המאושר (אם כי כאוב, אם לשפוט לפי איך שנראתה הבת שלי) נטל את תיק הלידה ושאל אם אני יכול להסיע אותם, כי זה לא רעיון כל כך טוב שחייל שלא ישן חמישה ימים יעלה על ההגה בשתיים בלילה.
בבית החולים הסתכלתי עליו מהצד בזמן שהוא התרוצץ לסדר את העניינים הפרוצדורליים: דוס גבוה עם כיפה גדולה, זקן, ציציות מתנפנפות ורובה. פתאום נזכרתי בסרטון שצילם אחד ממפוצצי תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, שראיתי במוצאי היום הקדוש. "למה אתה עם נשק?" שומעים אותו מטיח באחד המתפללים, דוס מזוקן עם כיפה, זקן, ציציות ורובה, "מה באת לעשות פה? חווארה?"
והנה, שלושה שבועות אחר כך (למרות שנראה שעברו מאז מאתיים שנים) אנחנו בבית חולים במרכז הארץ, אותו בית חולים שבו ממש לא מזמן רופאים ערכו הפגנה קולנית ותקפו מטופלים שהעזו למחות. ופתאום אף אחד לא צועק, אף אחד לא מסתכל עלינו בעין עקומה. פתאום בחור עם רובה נראה הדבר הכי טבעי והכי מתבקש בעולם. אחת האחיות אפילו שואלת אותו מאיפה הוא הגיע עם הנשק.
"מהדרום", הוא עונה לה.
"גם הבן שלי שם, אולי במקרה נפגשתם", היא אומרת, ובעיניה העייפות אני רואה שיותר משהיא באמת חושבת שיש סיכוי שהם נפגשו, היא רוצה להגיד לו שעכשיו כולנו ביחד. לו יש כיפה, לבן שלה אין, אבל שניהם בדרום ולשניהם יש עכשיו נשק. ומאותה סיבה.
הוי אלוקים, מה עושים כדי שגם אחרי המלחמה נדע להיות יחד?
תשורה של כוח
מרגע הכניסה לחדר הלידה מתחילה תקופת ההמתנה שבתוך ההמתנה. עכשיו זה כבר ממש קרוב, אבל אף אחד לא יודע להגיד כמה. שעה? חמש שעות? יממה? יומיים? האם גם במלחמה אפשר לקבל זריקת אפידורל כדי שיכאב לנו קצת פחות?
בדיוק בחצות היום, כשהיום גדול והאור בשיאו, הנסיך הקטן יצא לאור. כ"ח בתשרי, תשורה של כֹח. המון סמליות, המון אור וכוח בתקופה שבה, כמו שכתוב בברית בין הבתרים בפרשת השבוע, אימה חשכה גדולה נופלת.
ברית מילה במלחמה היא רכבת הרים של רגשות. מצד אחד שמחה על התינוק החדש, מצד שני אבל בגלל הפוגרום המחריד. פותחים בהודעה לציבור איך מגיעים למרחב המוגן במקרה של אזעקה, מסיימים בתפילה לשלום אחינו החטופים והצלחת חיילי צה"ל, באמצע מתפללים שהאינטרנט לא יקרוס כדי שאפשר יהיה לשדר את הברית לבנים (ולבנות) שבחזית. בתפילה שאחרי הברית הקול רועד, ב"ואומר לך בדמייך חיי" אפילו הגברים הכי מסוקסים מחו דמעה, לפחות כך היה נדמה לי, משום מה הראייה קצת התערפלה לי באותו רגע. ברית מילה, ברית בין הבתרים, דם, יזע, דמעות, הכול מתערבב, מתערבל, מתערפל. ורק עמוק בתודעה משהו לוחש, לא מרפה: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור – לזרעך נתתי את הארץ הזאת.
ההימורים נטו כמובן לשמות כמו עוז, בארי ועמיחי. ההורים שלו קראו לו טוּב עַמי. טוּב, כיאה למי שנולד בערב פרשת בראשית, שבה נאמר "וירא אלוקים את האור כי טוב" (וכמה אנחנו צריכים היום שהאור שוב ינצח את החושך). עמי, כי נו, אתם יודעים. תינוק קטן עם שם גדול, וזה הקטן גדול יהיה. זה העם בטוב ילין, וזרעו יירש ארץ.
תמה תקופת ההמתנה, יצאנו לדרך חדשה שבה בכי של תינוק ממלא את הבית וההורים לא ישנים בלילה. גם בפן הלאומי עוד נצא אל האור, מתישהו. בינתיים הרבה הורים של הרבה חיילים גם כן לא ישנים בלילה.
מיד אחרי הברית החתן עם הציציות התקשר למ"מ ועדכן שהתפקיד שלו בעורף הסתיים. הגיע הזמן לחזור אל החזית, שם מחכים לו שני גיסים ועוד מאות אלפי אחים.
וככה חזרנו להיות שלושה אבות שמגויסים בחזית, ארבע אימהות שמגויסות בעורף (אחת מהן סבתא), חמישה נכדים חמודים בבית ואחד אלוקינו שבשמיים ובארץ. אה כן, וסבא אחד טרי שמסתובב כמו סביבון ומחפש מה לעשות עם עצמו, ובכל פעם שהוא מנסה לעזור הנשים שולחות אותו למשימות לא באמת נצרכות, העיקר שילך ולא יפריע. לפעמים מדובר במשימות ממש מיותרות. למשל לכתוב על זה טור בעיתון.
לתגובות: [email protected]
***