על ארץ ישראל יש מלחמה בין שני עמים, העם היהודי והעם הערבי.
העם הערבי טובח, אונס ורוצח. העם הערבי לוחם בעם היהודי. אבל העם היהודי לא לוחם בעם הערבי, העם היהודי חושב שאם הוא ילחם נגד החרב של העם הערבי הוא יחסל את האויב. זאת בדיוק הקונספציה שהובילה לטבח לפני שבועים, ושום דבר בה לא השתנה.
הממשלה ממשיכה לחשוב בדיוק באותה צורת חשיבה שכשלה (ואל תביאו לי ראיות מכמה שינויים קוסמטיים קטנים, מגוחכים ולא חשובים שנעשו). האויב טובח בעם היהודי, והממשלה מנסה להשיג השגים צבאיים. הממשלה לא לוחמת באויב אלא בהשגים הצבאיים של האויב.
האויב הקים צבא לא כדי שיהיה לו צבא, אלא כדי שהצבא ישמש לו ככלי נגד העם היהודי. כדי לנצח את האויב צריך לשנות לא רק את המצב הצבאי, אלא את המצב המדיני והאזרחי.
ויתרנו על הרבה דברים למען השקט. ויתרנו על ישובים, ויתרנו על חלקים מארצנו, אפילו על קדש הקדשים שלנו ויתרנו, וכל זאת כדי לקבל שקט. השיטה הזאת נכשלה טוטאלית. ויתרנו ולא קיבלנו שקט. אבל אנו מפטירים כאשתקד ואומרים שלא נשנה את המצב לא בעזה ולא ביו"ש ואפילו לא בהר הבית, מפני שאם נשנה את זה הערבים יתרגזו ויתפרעו.
הלו, אתם שומעים מה שאתם אומרים? הלו אם לא שמתם לב הערבים מתרגזים ומתפרעים בלי ששינינו דבר. הצד השני של המשוואה צריך להיות שאם הערבים פוגעים בנו אנו כן נשנה את המצב, לא?
אבל אנו חדלי אישים ופוחדים לשנות את המצב, וזאת בדיוק הסיבה שהם מרשים לעצמם לטבוח בנו. הם לא הקימו צבא כדי שיהיה להם צבא. הם הקימו צבא כדי להשיג יעדים מדיניים. וכל עוד הם יודעים שלא חשוב מה הם יעשו הם לא יפסידו שום דבר ברמה האזרחית והמדינית – באמת אין שום סיבה שהם לא ירצחו ויאנסו. הם יודעים שאין להם מה להפסיד.
לפוגרום הנוכחי הם קוראים מבול אל אקצה. כלומר: המבול שאנחנו יכולים להביא על היהודים כי אנחנו יודעים שהם לא יקחו מאתנו את אל אקצה. אפילו לא את עזה.
ואני מתבייש שאני בכלל צריך לכתוב את זה. האוכלוסיה העזתית ביצעה פוגרום נאצי חסר תקדים. אני בכלל צריך להסביר למה מידת הדין והכבוד הבסיסיים מחייבים להשמיד את עזה? איזה מין עם חסר אופי וכבוד אנחנו?
כל מי שהחזון שלו לאחרי המלחמה הוא שמה שהיה הוא שיהיה, שהנגב יהיה בידינו ועזה לא. שירושלים תהיה בידינו אבל הר הבית לא, וכו'. כל מי שזה חזונו – לא רוצה לנצח. הוא החליט להפסיד. והצד השני יודע את זה.
אם לא נלמד את הלקח הפעם נאלץ ללמוד אותו בפעם הבאה. אם אנחנו לא מוכנים להביס את העם הערבי, הוא יכה אותנו בפעם הבאה מכה כזאת שעוד נתגעגע לשמחת תורה השנה.
העם העזתי הוא זה שטבח בנו ואנס אותנו, והוא זה שצריך לשלם בחייו. אם רק נקח ממנו את חמאס – כמה זמן יקח לו להצמיח חמאס חדש? ולמה אנחנו צריכים לידינו אויב שרוצה להשמידנו, תוך שאנו רק מתמגנים בפני יכולותיו הצבאיות?
ובקשה אחת לי לכם: אם אתם לא מובילים אותנו לנצחון, אל תספרו לנו אח"כ שעכשו חמאס מורתע, ושהוא בטוח לא יתקוף כי זה לא משתלם לו.
ואם לא למדתם שום לקח ואתם ממשיכים באותה קונספציה, אל תאמרו שמהיום הכל ישתנה.