לזמרת סי היימן יש כל מיני שירים שראוי להתעכב עליהם, אבל יש משפט אחד שמתנגן לי בראש בשבועות האחרונים. וכך היא שרה בלשונה הזהב: "היי אתה, גיבור גדול. בוא והראה שאתה יכול. זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה".
צריך לומר שלנוכח ההתרחשויות האחרונות הסיפא קצת קשה. מסתבר שזו חתיכת חוכמה להיות גיבור במלחמה. מרגע לרגע אנחנו נחשפים לעוד ועוד סיפורי גבורה של חיילים ואזרחים שבגופם מנעו אסון גדול הרבה יותר, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה.
ופרט להערצה שאנחנו חשים כלפי הגיבורים הללו, זה גם קצת עושה לנו בלבלות מול עצמנו, לי לפחות. כי אני לא גיבור ולא יכול לדמיין את עצמי מחולל מעשי גבורה כאלה. ובאמת השבוע הראשון של המלחמה היה קשה מאוד, לא רק בגלל הטראומה העצומה שחווינו אלא גם בגלל תחושת חוסר החיוניות שלי מול עצמי. איפה אני בסיפור הזה? מה אני תורם? איפה החלק שלי? וצריך לומר שמעורב פה גם הרבה אגו. כי זה נכון שאני רוצה לתרום, אבל אני גם רוצה להרגיש חשוב. שיוכלו לספר שבלעדיי היה קשה.
אז בימים הראשונים מצאתי לעצמי תעסוקה. סיוע פה ושם לנשים שבעליהן גויסו, אבל תוך כמה ימים הרגשתי שגם זה לא מספיק. לא גבורה גדולה.
אז התחלתי להסתובב יחד עם יצחק מאיר בבתי חולים ובבסיסים כדי לבקר פצועים וחיילים, לבלות איתם זמן ולפעמים אולי להצחיק אותם איכשהו. אז כבר הרגשתי כאילו אני עושה משהו. אבל אליה וקוץ בה, כשאתה שומע ישירות מפצועים ומחיילים שהיו בשטח על הדברים שהם עשו, אתה מרגיש עוד יותר קטן. בקיצור, בלבלות.
באחד הביקורים יצא לי לשבת עם אריה גוטליב, שנפצע בפיגוע ליד בית חגי לפני כמה חודשים. זוכרים אותו? גם אני מתבייש לומר ששכחתי. אבל יצא שנפגשנו בבית החולים. אז ככה אנחנו יושבים ומדברים, ובאיזשהו שלב אשתו אביבה זרקה לי שהרבה אומרים להם שהם גיבורים, אבל לא ברור לה לגמרי איפה הגבורה פה בדיוק.
הייתי רוצה לומר שעניתי בביטחון תשובה מהממת ביופייה שמאששת שהם אכן גיבורים מהשורה הראשונה. אבל מה לעשות שזה הדהד לי היטב את השאלות שהייתי עסוק בהן בעצמי. אז ניסיתי לחשוב: מה מגדיר גיבור? מה אני מחפש להיות בעצם?
סקרתי במוחי את כל המקורות של המושג "גיבור", ואחרי שסיימתי הבנתי שאני בור סוד שאיבד את רוב רובן של הטיפות ורצתי לרב גוגל שיציל אותי. נפלתי על משהו יפה דווקא. בשמיני עצרת התחלנו להזכיר גבורות גשמים. קוראים לזה גבורה כי אנחנו מתפללים שריבונו של עולם יביא לנו גשם במידה, לא מעט מדי ולא יותר מדי. הגבורה היא השליטה באיתני הטבע, אצל ריבונו של עולם לפחות. אצלנו הגבורה היא לשלוט בכוחות הנפש שלנו. או בקיצור - איזהו גיבור הכובש את יצרו. זה אומר שגם לקום בבוקר כשאין לך כוח, כי קראת בחדשות משהו שנתן לך אגרוף בבטן - זו גבורה. להצליח לא להתפרץ על אחד הילדים שמטריף אותך עכשיו כי את מבינה שהוא לא זה שאשם במלחמה - זו גבורה. להחליט לא לראות סרטון מחריד שאתה יודע שישבית אותך מוראלית לשעתיים לפחות - זו גבורה.
וגם לעזור במשהו אפילו שהוא נראה לך קטן - זו גבורה. ובמילים קצת אחרות, אולי במקרה שלי לפחות, גבורה זה לכבוש את היצר שרוצה להיות גיבור. להניח בצד את הרצון להרגיש חשוב ופשוט לקחת חלק במשהו, הכי קטן שיהיה. איך אמר לי מישהו השבוע? מה שאתה עושה זה באמת טיפה בים, אבל כולנו טיפה בים.
וכן, אני עדיין חושב שיש טיפות גדולות יותר מאחרות, וכבר אספתי המון סיפורים שמוכיחים את התזה הזאת, אבל זו לא הנקודה. כולנו מוצאים את המקום שבו אנחנו מצליחים לתפקד למרות הקושי, כובשים את הקשיים ותורמים במשהו, אם זה בבית או בחוץ. וכן, זה עושה אותנו גיבורים. זה לא אני אמרתי, זה מסכת אבות.
ואם לחזור לרבנית היימן, בסוף אותו פזמון אייקוני היא מסיימת: "זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה, בוא והראה לי קצת חיבה". רוצה לומר, גם שלא בעתות מלחמה - גיבורים גדולים מפגינים חיבה. ומאחר שמדובר בטקסט שמחייב אותנו הלכתית, הבה נקבל על עצמנו גם להראות קצת חיבה. לאחרים בוודאי, אבל גם לעצמנו. בואו נפרגן לנו קצת. בואו נראה את עצמנו בעין טובה ונרים לעצמנו על הגבורות הקטנות שלנו.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***