שטויות?
נהיה אופנתי לאחרונה לומר שהתעסקנו בשטויות, כן רפורמה - לא רפורמה, כן הדתה - לא הדתה, כן מחיצה - לא מחיצה. באילו שטויות התעסקנו, תראו במה אנחנו מתעסקים עכשיו.
מי אני שאתווכח עם מעצבי אופנה, ובכל זאת הרשו לי לחלוק על כך. התעסקנו בדברים חשובים מאין כמותם, במערכת המשפטית של המדינה, בשיטת המשטר שלה ובשאלת הזהות שלה. ממש לא התעסקנו בשטויות. הבעיה לא הייתה אף לרגע אחד הנושאים שבהם התעסקנו, הבעיה הייתה האופן שבו בחרנו לעסוק בהם. השנאה, המשטמה, חוסר ההקשבה, המלחמה הפנימית, חוסר הרגישות – זו הייתה הבעיה. את הפילוג הזה גם האויב זיהה כנקודת התקווה שלו. הבעיה שלא הבנו שאין לנו את הפריבילגיה להתפלג ולשנוא, ולו בשל העובדה שחרב חדה עדיין מונחת על צווארנו.
ולמה אני מתעקש להתנגד למחשבה שהתעסקנו בשטויות? מפני שיום אחרי המלחמה נחזור להתווכח, ורבים כבר אינם מתאפקים ומזדרזים להתווכח היום. והרי לא נתווכח על "שטויות", נתווכח על דברים קיומיים – איך קרה שכך הופתענו? מהי התפיסה שגרמה לכל זה? מה עושים כדי שדבר כזה לא יקרה עוד לעולם? ואת הוויכוח הבא צריך לנהל אחרת, מתוך תחושת שותפות ואחווה, אחרת לא למדנו כלום.
ננקום נקמת בארי
גם הזמרים מתגייסים למאמץ הלאומי ומרימים לחיילים את המורל הגבוה גם ככה. בסרטון שהופץ מאחת ההופעות נשמע זמר ששר את השיר "מחשבות טובות", ובשלב מסוים מחליף את המילים המקוריות ושר "ננקום נקמת כפר עזה", וכל החיילים חוזרים אחריו. "ננקום נקמת בארי", ושוב חוזרים.
חשבתי לעצמי מה היה קורה כאן אילו הסיטואציה הזאת הייתה מתרחשת לפני חודש, אפילו לאחר איזה פיגוע נורא בתל אביב. מה היה עולה בגורלם של המשתתפים באירוע אילו היו שרים "ננקום" במדינה שאפילו צמד המילים "יהודים" ו"נקמה", שתמיד הופיע בלימוד ימי השואה בבתי הספר לפני הרבה שנים, כבר נעלם והפך ללא לגיטימי.
אז קל לנחש. החיילים היו נשפטים, אולי מודחים, אולי נזרקים למחבוש. הזמר היה מאבד את מקומו כיוצר ישראלי, חבריו האומנים היו מכריזים שלא ישתפו איתו עוד פעולה ומפרסמים פוסטים על הוקעת הגזען התורן. ברדיו היו מפסיקים להשמיע את הלהיטים שלו, והיו עושים הכול שייעלם. בעצם היו עושים לו בערך מה שנעשה לאריאל זילבר לא מזמן.
אבל עכשיו פתאום אפשר לדבר על הרגשות הטבעיים כל כך של עם שנעשה בו טבח חסר רחמים. כן, אנחנו רוצים נקמה. כי נקמה לפעמים היא הצדק הכי פשוט. היא התחושה העמוקה שלא יכול להיות שהרוע יחגוג בעולם והטוב יקשור את ידי עצמו ויכבס את מילותיו כדי להיות יפה ונאור. יהודים – נקמה. צדק פשוט. הקם להורגך השכם להורגו. אבל אם לא השכמת בזמן ובעודך ישן שינה לאומית עמוקה בבוקר שמחת תורה – התגבר כארי ותנקום.
סיפור חסידי נורא
יש סיפור חסידי נורא על הבעל שם טוב שהסתקרן לדעת מי יהיה שכנו בעולם הבא, ומן השמיים גילו לו על אודות גדליה הצדיק שגר בכפר פלוני. משהגיע הבעל שם טוב לכפר גילה שאין יהודים בכפר, וכששאל על אודות הצדיק רבי גדליה אמרו אנשי הכפר שאין בכפר אלא יהודי אחד, זפת, לא צדיק ולא רב. לבסוף פגש הבעל שם טוב באדם שמן במיוחד, גס רוח שזולל וסובא ואיננו יודע צורת אות. לתהיית הבעל שם טוב במה זכה אותו גדליה להיות שכנו התברר שאביו של גדליה היה אדם צנום, וכשסירב לנשק צלב כתביעת הקוזאקים - שרפו אותו. גדליה נשבע לאכול בלי סוף, כדי שאם יום אחד ישרפו אותו, הלהבה תבער כך שכל העולם יראה.
ככה נראה סיפור חסידי גלותי – היהודי משלים עם העובדה שישרפו אותו ואין בכוחו להושיע את עצמו, אבל משאלתו הגדולה היא שזה לא יעבור כך סתם בשקט אלא שכל העולם יבין ויידע. עד שמחת תורה חשבתי שהסיפור הזה מסתכם בעובדה שהיהודי בגלות משלים עם מר גורלו, יודע שבסוף, רחוק מתורה ומצוות ככל שיהיה, איזה קוזאק כבר יהרוג אותו על קידוש השם. כל מה שנותר לו הוא לאכול הרבה ולהישרף בזעקה. היהודי הישראלי במדינתו העצמאית יאכל כדי להילחם, לא כדי להישרף. הוא לא ימות על קידוש השם, הוא ינצח על קידוש השם.
לאחרונה הבנתי שיש עוד הבדל בין יהודי עצמאי ליהודי גלותי. היהודי הגלותי עסוק בשאלה מה יעשה מותו לגויים שסביבו, האם יישרף בשקט, לנוכח אדישות הגויים, או שיבער כך שלא יוכלו להתעלם מסבלו. היהודי העצמאי אינו עסוק בשאלה מה יעשה מותו לגויים, אלא בשאלה מה הוא יעשה לגויים שגרמו למותו.
היום שאחרי
מה יהיה ביום שאחרי? מה יהיה עם שני מיליון עזתים? איזה אופק נציע להם? לא מעניין אותי היום שאחרי, ואני ממש לא מצליח להבין את כל מי שמלהג על היום שאחרי. אנחנו ביום שאחרי הטבח. לדבר על היום שאחרי זה כמו להיכנס לשבעה של מי שנטבח ולשאול את ההורים שלו איך לפתור את הבעיה הפלשתינית. זו שאלה חולה. לא הסדרי שלטון, לא הסכמי שלום, לא כלום. עכשיו מלחמה.
אבל אם כבר הסכמים, וממש מתעקשים לחתום על משהו, אז הנה הסכם למימוש מיידי: הם משתוקקים להיות שאהידים ולמות על קידוש אללה. אנחנו משתוקקים להיות טובים ולחיות על קידוש השם – סוף סוף אין ניגוד אינטרסים, אפשר בלב שלם לחתום.
מי משוגע?
לא, סבא ביידן, אל תחזיק לי את היד,
אל תפחד שאתעורר ותרגיע מיד.
אתה הסברת תמיד - החיים שם קשים,
אז שנים את עצמי אני מאשים.
הם חטפו תינוקות - מפלצות אנשים.
שרפו משפחות, אנסו נשים.
גנבו ילדים, קטעו ראשים,
שחטו בידיים קשישים נואשים.
אני מתגעגע, אני מתפקע,
לא יודע את נפשי, הולך ומשתגע.
פתאום רוצה לנקום, להכניע ולגרש.
לפדות את השבויים – בדם, עשן ואש.
וכבר עולים בי הרהורים,
לנהוג ממש כבן חורין.
וזה מפחיד אותך כל כך,
בא לשמור עליי כמו אח.
בחיי ובמותי -
שאהיה שוב גלותי.
אחרי שנים של היגיון, סוף סוף התחלתי להרגיש,
שקו אדום נחצה מזמן, כשרוצחים אישה ואיש.
אל תמהר לכאן ביידן, באורח וולונטרי,
ותכריח אותי לדאוג למסדרון הומניטרי.
שלא אלך כאן עד הסוף, שלא אשמיד את האויב,
שאהיה מאופק, ככה אותי אתה אוהב.
אבל נולדתי מחדש, את זה אני יודע -
אתה עוד תגלה - בעל הבית השתגע.
לתגובות: [email protected]
***