עם תום הקפה ראשונה כבר התחוור לנו שסבבונו זדים. הטלפונים החלו לצלצל: לאן להגיע? מי יוצא מכאן ומי משם? מה צריך לקחת? מימדי האסון טרם נודעו לנו, כל שכן התוכניות המבצעיות, אך תנועות הידיים הזריזות נכונות בנו עוד מהיום שבו דרכו רגלינו בפעם הראשונה בבסיס הטירונים. ללבוש את המדים, להדק את שולי המכנסיים אל המגף הצבאי ולהשליך אל התיק הגדול צורכי קיום בסיסיים. מלחמה - לזאת התאמנו, אליה נערכנו, ובסתרי תודעתנו היא אשר ידענו כי בוא תבוא.
הדרך אל המחסנים לשעת חירום היה בה כדי ללמד על השבועות שיבואו. המוני רכבים, נוסעיהם לבושי ירוק זית - חלקם עוד כיפת החג לראשם - זורמים צפונה בכביש הבקעה. בטבריה ראינו תור ארוך של אזרחים משתרך, בסופו ניידת תרומות דם של מגן דוד אדום. חיילי מילואים שנרתמים, אזרחים טובים שנרתמים. אלה המעגלים שמקיפים אותנו מאז ועד עתה, שלושה שבועות אל תוך מלחמת שמחת תורה.
אין באמתחתי סיפורי גבורה. אינני מיוחד, רק אחד מתוך רבבות שהניחו מאחוריהם הכול ואחזו בנשק כדי להגן. אך יש באמתחתי סיפורי אהבה, סיפורי אחדות, סיפורים המלבבים נפש יהודי. סיפורים שדרך אספקלריא שלהם קשה להביט לאחור, אל אירועי יום הכיפורים האחרון והימים שלפניו ואחריו, ולהבין מה בכלל אירע בארצנו.
נסראללה החמיץ את השעה
שבוע שלם עמדנו על קו הגבול באחד המוצבים. חיזבאללה מנסה להכות כל העת. פצצות מרגמה, טילים נגד טנקים, כלי טיס וירי צלפים - בכל דרך שרק יוכל. החלטות הדרג המדיני אינן בידינו, וגם מכלול שיקוליו אינם לנגדנו. אנו נקראנו להגן על יישובי הצפון מפני מתקפה במתכונת הטבח הנורא של חמאס.
בימים הראשונים ההיערכות עוד לקתה בחסר, אך ככל שחלפו הימים והניסיון נצבר גם התגובות השתפרו. בתוך זמן קצר הצליחו הכוחות המגוונים על הגבול לספק מענה מדויק לאיומים, ולחסל חוליות חיזבאללה מבלי שייגבה מחיילינו מחיר.
ממרחק של שבוע ויותר התובנה התחילה להתבהר: ההחלטה שהתקבלה בשלב מוקדם יחסית, הזרימה המהירה של עשרות אלפי המילואימניקים לצפון וההיערכות הזריזה במחסני החירום מנעו אסון גדול פי כמה, שלא מופרך לראות בו איום ממשי על הריבונות היהודית בארץ ישראל.
צריך לנתח: תוכנית הפעולה של חדירה והשתלטות על יישובים הופיעה בפומבי בפרסומי חיזבאללה הרבה לפני שבחמאס חלמו על כך. איומים בכיבוש מטולה הושמעו אינספור פעמים על ידי חסן נסראללה. צה"ל יודע להצביע על אימונים שמבצע כוח רדואן, חטיבת הקומנדו של חיזבאללה, במתווה המדויק הזה.
בהנחה שאנחנו מאמינים להצהרות של אויבינו, ודומני שאחרי השבת ההיא למדנו את הלקח, החזון של ארגון חיזבאללה הוא חיסול הישות הציונית. אם חסן נסראללה ניתח היטב את המצב ביום שבת ה־7 באוקטובר, מסקנתו הברורה צריכה הייתה להיות שזו הזדמנות שלא תחזור. צה"ל היה נתון בכאוס במרחב גדול מאוד בדרום, התקשה לספק מענה לכיבוש הולך וגדל של שטחים ישראליים ריבוניים והיה עסוק עד צוואר בהזרמת כוחות ובניסיון לגבש תמונת מצב מעודכנת.
אם נסראללה היה מוציא אל הפועל באותו בוקר את תוכנית הכיבוש של כוח רדואן, לא היה בנמצא אף כוח שיכול היה לתת לו מענה. ככוח מאומן ומצויד פי כמה ממחבלי חמאס הוא היה גולש דרומה באין מפריע, ואיש אינו יכול לשער עד היכן היה מגיע.
לכן, ההחלטה הקריטית שהתקבלה במטכ"ל מוקדם מאוד בבוקר הצילה את ישראל מאסון עצום. הדיונים וההחלטות כמובן לא נחשפו לציבור, אבל אנחנו יודעים שכבר בסביבות השעה תשע עודכנו מפקדי השטח עד דרגת מפקדי הפלוגות באפשרות של גיוס מילואים נרחב לאוגדות הצפון. מדובר בשלב מוקדם מאוד של האירוע, שתמונת המצב בו הייתה חלקית למדי. בשעה 12 בצהריים קבוצות הווטסאפ התעוררו לחיים, וכלי הרכב של כל הלוחמים התחילו בדהירה צפונה. עד השעה שלוש, כך ראו עיניי, נמלאו הימ"חים בעשרות אלפי לוחמים, טנקים הונעו ותיקי לואו הועמסו על גב. נסראללה, צופה ומתעדכן בכול, הבין ששעת הרצון מבחינתו חלפה.
החיבוק של סמי ועדנה
הימים שבאו לאחר מכן היו ימים של הרווחת הנפש אחרי המתח הנורא של הקו הראשון. תחילה בעיירה שלומי, לאחר מכן בקיבוץ איילת השחר. סמי הליכודניק עם הקוקו משלומי, עדנה הקיבוצניקית מהמחאה בצומת הגומא. סמי הסביר לנו מדוע ביבי צדק וכל היתר טעו, ועדנה תלתה את האשם בראש הממשלה ובכל שריו. אך שניהם הניחו את הדברים בשוליים, בשולי השוליים. בעיקר עשייתם הם היו שווים: הם חיבקו אותנו ועטפו והאזינו וטיפלו.
סמי עמד והכין בבוקר לנו - הורים בשגרה שמכינים כריך עם חביתה לילדיהם - חביתות ולחמניות וירקות וגבינות. אם חסר כביסה הוא כביסה, אם צריך תספורת אפשר ללכת אצל ספר פלוני והס מלהזכיר תשלום, בית הכנסת גם הוא פתוח לרשותנו לרווחה.
ומשם לקיבוץ, שבו עדנה לקחה עלינו בעלות. את בעלה שכלה לפני שנים ארוכות בקרב, וארבעת בניה משרתים ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל. והיא - משרתת בחדר האוכל של הקיבוץ. כל פרט, מגדול ועד קטן, הוא עניינה. מהצרכים הגשמיים ועד מועקת הנפש. היא מתקשרת אל נשותינו כדי להרגיע, מבדרת את הילדים בשיחת וידאו, ובלילה משכיבה אותנו לישון, גברים בשנות השלושים לחייהם, כמו גננת של בית הילדים.
ובינינו, הפלוגה האהובה שלנו, אחווה שקשה לתאר. כן, כנראה שיש בנו מפגינים נגד הרפורמה וליכודניקים מושבעים, מתנחלים ותל אביבים, אנשי הייטק וקבלני חשמל. אבל אין אפילו מרווח של סנטימטר בין נפשותינו. אם נפלה רוחך מיד ישב לצידך אח לפלוגה וינחם. אם דרושה הקפצה הביתה - באשר הוא שם. כל מחסור - יוותר משלו וייתן לך.
זו הרוח שחסרה לנו זמן כה רב. הרוח שדוכאה בחסות בעלי אינטרסים, ולמרבה הטרגדיה מצאה לה מקום לשוב ולפוח רק כשנערמו ערמות של עצמות טריות. החזון שלא נחזה לנו, המכה שאליה לא פיללנו, היו צריכים לבוא עלינו בעצת א־ל. מכאן ואילך התועלת שנפיק ממנה תלויה בנו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***