מצעד האיוולת של האינטלקטואלים הישראלים

כמו רבים וטובים, גם אני חושב שכעת זה לא הזמן לביקורת. אנחנו במלחמה, וצריך לאחד שורות כמה שאפשר. עם זאת נדמה שמצעד האיוולת של האינטלקטואלים הישראלים ממשיך גם בימים אלו – אחרי מה שקרה. ועל כך לא כדאי להבליג, כי זה בנפשנו.

אבקש להמחיש את האיוולת שאפיינה את השיח האינטלקטואלי בישראל בעשורים האחרונים ואת תוצאתה הישירה – המציאות המדומה שבה הלעיטו את הציבור בישראל – בסיפור אישי, הנוגע ישירות למה שהתרחש בעוטף עזה לפני שלושה שבועות.

לפני יותר משלושים שנה, בהיותי דוקטורנט מתחיל באוניברסיטת בר־אילן, כמה שנים אחרי עלייתי לארץ, ניסיתי לראשונה את כוחי בכתיבה פובליציסטית. בתקופת האינתיפאדה הראשונה, כתבתי בעיתון נקודה (גיליון 151, יולי 1991) מאמר שכותרתו מסורבלת קמעה - 'הערבים היום גרועים יותר מהגרמנים בתקופה הנאצית'. המאמר מתאר את השפלות המוסרית של הציבור הערבי ביהודה ושומרון ובחבל עזה: את השנאה התהומית כלפינו שאינה ניזונה מייאוש אלא מתקווה (התקווה להשמיד אותנו), את מעשי הלינץ' הפומביים שמבצעים במי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, את ההתעללות בגופות וכן את אווירת האימה והפחד השוררת ברחוב הערבי (למען מי ששכח, כל זה היה כבר אז, בתקופת האינתיפאדה הראשונה).

כמי שסביו וסבתותיו נרצחו באושוויץ, הצעתי במאמר שנהיה ערניים וכתבתי שאסור לנו "לחזור על הטעות ההיא ולהיות חכמים לאחר מעשה. את המפלצתיות שהייתה טמונה בתרבות הגרמנית גילינו מאוחר מדי; על הסכנות האורבות לנו בתרבות הערבית עלינו לעמוד בזמן". יצאתי נגד הרלטיביזם המוסרי הנותן מקום שווה לכל תרבות והמתנגד ל'שיפוטיות' – מושג שהפך למילת גנאי, בעוד שאליבא דאמת דווקא הוויתור על מבט מוסרי־שיפוטי הוא אנטי־מוסרי בעליל! כתבתי ש"לשכנים שלנו יש חלום אחד ויחיד – הפתרון הסופי", ובהמשך: "השנאה הערבית... אינה שנאת הנכבש את הכובש... זוהי שנאתו של ציבור שלם שתרבותו מושתתת על שנאה".

מסקנת המאמר, שהיא בהחלט שיפוטית, היא "שהערבים, ככלל, נחותים היום מבחינה מוסרית מן הגרמנים בזמן השואה. אם רק היה עולה בידם הם היו מחסלים את כולנו, בלי רגשי אשמה לאחר מעשה ובלי תסבוכות ורגשי אשם כלשהם של הדור הבא, כפי שאירע להרבה מן הגרמנים". השתמשתי במונח "נחות" – לא "אחר", לא "שונה", אלא: נחות, וסיכמתי שוויתורים לא יעזרו כאן, אלא להפך: "עם תרבות כזו (של שנאה) אסור לנו להתפשר... הפתרון הוא אפוא להעז ולדבר שוב בלשון מוסרית: כנגד הרשע יש לפעול בכוח". כל זה נכתב בשנת 1991, אי שם לפני יותר משלושים שנה.

למפרע התברר שהמאמר שכתבתי היה חשוב ואפילו גורלי. חשוב וגורלי בעבור מי? ובכן, בעבורי. ולא בקטע טוב. אפשר היה להסכים איתי ואפשר שלא – אבל הייתה גם אפשרות שלישית שלא הבאתי בחשבון כאיש אקדמיה ש"חופש הביטוי הוא נשמת אפה" (כדברי נשיא אוניברסיטת תל־אביב), ודווקא האפשרות הזאת הייתה מנת חלקי: התנכלות מצד אנשי אקדמיה לבעל הדעה הלא מקובלת, כדי שילמד אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור לחשוב כאיש סגל.

מדע לא מדויק

אחד הפרופסורים החשובים בתחום שנשק לתחום התמחותי, פרסם מאמר שבו הוא האשים אותי בגזענות מהסוג הגרוע ביותר; פרופסור אחר שעמד לכתוב עליי המלצה ניתק איתי את הקשר; פרופסור שלישי סיכל פרסום שלי בכתב עת אקדמי יוקרתי אחרי שהוא כבר התקבל, ופרופסור רביעי, כוכב עולה ובעל השפעה עם דעות 'ליברליות' ידועות, ניגש אליי במסדרון המחלקה ושאל אותי תוך הרמת גבה: "זה אתה שכתבת את המאמר?". הבנתי שקיצי האקדמי קרב: גדולה הרמת הגבה של אותו פרופסור מנזיפותיהם של הפרופסורים האחרים.

למזלי פרופסורים הם אנשים עסוקים; היום הם כועסים, מחר הם כבר טרודים בסוגיות אקדמיות כבדות משקל אחרות. בקיצור, הסיכול הממוקד שלי לא יצא אל הפועל. הם המשיכו הלאה. וגם אני. אציין רק את המובן מאליו: כל זה לא היה קשור במאומה לעבודתי האקדמית אלא להבעת דעה שבניגוד לטענת אחד הפרופסורים לא הייתה גזענית – וזאת מהסיבה הפשוטה שהיא לא התבססה על הערכה שלילית של הגזע הערבי (כלומר של תורשתם הגנטית), אלא על בחינת התנהגותם לפי אמות מידה של המוסר האוניברסלי. לא צריך להיות קנט כדי להבין שמוסריות נמדדת בתחום המעשים, בהתנהגות, ושבחינת ההתנהגות היא אל"ף־בי"ת של הערכה מוסרית. ולבסוף: ציינתי במאמרי במפורש שמדובר בהכללה – הכללה היא כלי הערכה חשוב ולגיטימי – ושאני מודע לכך שיש גם ערבים שאינם שמחים בקטסטרופה המוסרית המתמשכת שעליה מושתתת החברה שלהם.

למה אני מספר את כל זה באריכות? כי המקרה שלי הוא מקרה מייצג. ליתר דיוק: המקרה של ארבעת הפרופסורים הוא מקרה מייצג של מצעד האיוולת של האינטלקטואלים הישראלים. האם הם עיוורים למציאות? התשובה היא: כן, והם המשיכו לטפח את העיוורון שלהם ביתר שאת בעשורים האחרונים, עד שחלקם הגיעו למסקנה שאין ערבי רע, יש ערבי שרע לו (בגלל "הכיבוש"). הם ועמיתיהם הרבים, רובם ככולם, לא מצאו לנכון לתת את המשקל הראוי לעובדות הבאות, שאינן קשורות ל"כיבוש" כלל ועיקר:

- האביב הערבי לא הוביל בשום מדינה ערבית לדמוקרטיה, שהיא השיטה המוסרית היחידה של שלטון

- הרצח הוא כלי נפוץ בתרבות הערבית הפוליטית (אפילו הפנים־ישראלית, כפי שראינו לאחרונה במגזר הערבי בהקשר של הבחירות המוניציפליות)

- מערכת המשפט במדינות ערב, רובן ככולן, עושה את דבר השליטים

- יש רציחות ועינויים שיטתיים של מתנגדי משטר כמעט בכל מדינות ערב (לא לדבר על שבויי מלחמה ישראלים שהיו שם)

- אין שם זכויות אדם

- אין ביקורת עצמית בתרבות הערבית. המושג הזה לא קיים אצל ערבים. האשמה היא תמיד באחרים

- התרבות הערבית העכשווית לא תורמת דבר לאנושות (חוץ משנאה ומלחמות): לא ברפואה, לא בשמירת הסביבה, לא במחשבים, לא בטכנולוגיות חדשות, בשום תחום. אין פרסי נובל לערבים מוסלמים (חוץ מאחד בספרות ושלל פרסי שלום פתטיים, בהם לאנואר סאדאת שבני עמו רצחו אותו על כך ולארכי־רוצח ערפאת) – פרט לחתן פרס נובל מצרי מוסלמי אחד ויחיד, אחמד זוויל (כימיה, 1999), שעשה את הדוקטורט שלו בארצות הברית ונשאר שם.

מכל זה התעלמה (ממש התעקשה להתעלם, כי צריך להיות אינטלקטואל כדי למצוא דרך יצירתית להתעלם מעובדות בולטות כל כך) הגוורדיה המלומדת, שנתנה ועודנה נותנת את הבונטון באוניברסיטאות בארץ. בהובלתה או לכל הפחות בתמיכתה הפעילה של אליטה אינטלקטואלית זו, אזרחי המדינה היהודים הופצצו מבוקר עד ערב בהערכות מצב מופרכות, בדיונים טלוויזיוניים מתישים שבהם התחרו בעלי הפוזה האינטלקטואלית על תשומת הלב הציבורית. הכול מלומד מאוד: אין אמיתות פשוטות, הדברים נורא נורא מורכבים.

להסתכל למציאות בעיניים

ובכן, תתפלאו, יש לפעמית אמיתות פשוטות ולא מורכבות! רק שכדי לזהות אותן צריך להסתכל למציאות ישר בלבן שבעיניים ולהיות מצויד במצפן מוסרי תקין ולא מקולקל. בפרט השכל הישר שלא התכופף בפני יודעי הדבר במחלקות למדעי החברה – ששם שוכנים בעלי הסמכות האקדמית העליונה לפרשן את המציאות – עשוי לראות את המציאות נכוחה.

וכעת להווה, אחרי המכה שקיבלנו: בינתיים נראה, לדאבוני, שמצעד האיוולת עודנו נמשך, לפחות באופן חלקי. מכתב ראשי האוניברסיטאות מלפני שבוע לשר החינוך קיש, שדרש מהם להעביר למועצה להשכלה גבוהה מידע על סטודנטים תומכי טרור, יוכיח. אותם ראשי אוניברסיטאות – המייצגים, עם הסופרים, את השפיץ של השפיץ של האינטלקטואלים בישראל – שבים גם עתה, לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה, על קיאם.

בחודש מאי השנה הם התקוממו במכתב לאותו קיש נגד הצעת חוק (שבסוף ירדה מהפרק), שביקשה לאסור הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות. הם כתבו אז שחוק זה נועד "להפוך את האוניברסיטאות למשטרה מפקחת... הצריכה 'לצוד' סטודנטים בחשדות כאלה ואחרים", חלילה. כאילו מישהו דרש מהם למסור בני מיעוטים תמימים לידי הגסטאפו.

גם עתה, במכתבם הנוכחי, הם מלינים על הוראתו של קיש שיעבירו למועצה להשכלה גבוהה מידע על סטודנטים תומכי טרור. לשיטתם, דרישה זו עלולה להביא "למקרתיזם והלשנות הדדיות בקמפוסים". כאילו לא קרה כלום בין חודש מאי לעכשיו. ראשי האוניברסיטאות מוטרדים יותר מ"הלשנות הדדיות" מאשר מהימצאותם של תומכי טרור בקמפוסים: "אין בכוונתנו לקיים הוראה זו", כותבים.

יש את זה ביותר מנותק?!

***