שתי שאלות
הכול מדברים על ההכרח לכבוש שוב את עזה. אבל כדאי לשאול – איך הגענו למצב שלנו היום? הרי עזה הייתה בידינו. עד "הסכמי השלום", המצב היה אפילו סביר יחסית. אנשי גוש קטיף היו עורכים קניות בשוק של ח'אן יונס, אפילו לומדים נהיגה אצל מורים ערבים.
מדוע יצאנו משם? התשובה: בשל האידאולוגיה שתפסה מקום חשוב בשמאל הישראלי, השולט במוקדי הכוח - תקשורת, אקדמיה, תרבות, משפט, וזרועות הביטחון - ולפיה אין בשום אופן הצדקה מוסרית לשלוט על עם אחר.
בשום אופן? גם לא במחיר הטבח הזה? במחיר סבבים אין־סופיים של רקטות וטילים? של סכנה קיומית מתמדת? נראה שהיום הרוב הגדול מבין שאין זו הדרך. אבל מה כן?
כדרכם של יהודים, יש לענות על השאלה בשאלה נוספת – מהי מטרת המלחמה? מה נעשה ביום שאחרי? התשובה "נחיה ונראה" אינה תשובה. אין מעשה ללא מטרה. סוף מעשה במחשבה תחילה. רעיון נורא אחד כבר הועלה – לתת את השלטון בעזה לרשות הפלשתינית, זו שטבחה ביותר מאלף ישראלים מאז כינון הסכמי אוסלו, וממשיכה מדי שבוע לטבוח בישראלים נוספים. לא "רשמית" אבל מעשית. זו שראשיה מביעים תמיכה לטבח והיא מממנת את משפחות הרוצחים השפלים. גורמים מדיניים וביטחוניים אצלנו עדיין מכורים ל"הסכמי אוסלו", ל"תיאום ביטחוני" ולשאר שקרים שמתנפצים מדי יום בכבישי יהודה ושומרון, בירושלים, ומדי פעם גם בבתי קפה בדיזנגוף. אם מטרת המלחמה לא תוגדר – למען מה אנו נלחמים? לעוד שקט זמני או מדומה? לעוד אשליה שתשוב להתנפץ?
המקלט שקרס
הרצל העלה את תוכנית אוגנדה שנועדה להיות "מקלט לילה" זמני ליהודים נרדפים. זאת בעקבות הפרעות ברוסיה של שנות השמונים בסוף המאה ה־19, ורדיפות רבות שלאחר מכן. התכנון היה כי בהמשך יוכלו להקים בית לאומי בארץ ישראל. כידוע, התוכנית לא יצאה אל הפועל, אבל במשך עשרות שנים, מאז ועד היום, מדינת ישראל מוגדרת בתור מקלט לעם היהודי. ניתן לומר כי רעיון אוגנדה התממש בארץ ישראל. בנאומים אין־ספור, בייחוד ביום השואה, אומרים שוב ושוב כי המדינה היא מקום בטוח ליהודים נרדפים בכל מקום שהם. יש שמוסיפים כי לו הייתה ליהודים מדינה – לא הייתה מתרחשת השואה. מאוד לא נעים לחשוב על זה, אבל לאחר הטבח האחרון זה ממש לא בטוח. לו עמד מולנו צבא כמו של גרמניה והיה פותח ב"בליץ קריג" כשראשי הצבא רדומים – מה שעשו המחבלים בממדים קטנים יחסית – מדינת ישראל כבר הייתה רמוסה כולה תחת מגפי הקלגסים. יש להודות ביושר כי תפיסת המקלט הבטוח קרסה אל מול עינינו.
הקריסה האידאולוגית
עמוק מזה, התשתית האידאולוגית ביסוד התנועה הציונית, הרואה בארץ ישראל רק מקלט בטוח, היא שורש הבעיה. זאת מכיוון שאינה נושאת כל בשורה רוחנית, ומתכחשת לתפקידו ההיסטורי של העם. אין עם ללא תפקיד היסטורי ותרבות ייחודית, וכפי שהגדיר הראי"ה קוק: "מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחייתנו הלאומית עד כה, מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית עם חי, וקל וחומר שאינן יכולות להחיות עם מת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 298). הסיבה שבגללה מחשבות אלו יכולות להמית עם חי היא שהרי אין מטרה לקיום פיזי לבדו, ולכן ילך גם רצון החיים שלו ויתנוון.
מנהיגי הציונות החילונית ניסו לאמץ הגדרה חדשה "ודור חי יקום ויאמר בגאון, השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי. אוי לנו כי שודדנו" (אגרות הראי"ה ג, תתקה). ואכן, מדינת ישראל מתאמצת שנים רבות להשתייך למשפחת העמים האירופאית "המערבית" – באקדמיה, בספורט, בזמר, באומנות, ובחתימה על אמנות שונות. אלא שגם הניסיון להיות "אירופה" או "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אין בו די להניע את אזרחי ישראל להילחם על אדמתם. אפשר להיות חלק מהדמוקרטיה בכל ארץ אחרת בעולם. למה למסור את הנפש על המקום המסוכסך הזה? כך יצא שנשארנו בעיקר עם תפיסת המקלט, עם הרעיון כי רק כאן נוכל להגן על עצמנו.
המחשבות הללו פוגעות בביטחון הפיזי עצמו. אם אנו רק מקלט – ננסה כל העת לעשות את המינימום ההכרחי למקלט. "מבצעים" שונים שנועדו לתת שקט זמני, נסיגות שהשלינו עצמנו שיביאו שקט לתקופה קצרה, כפי שהיה בדרום לבנון ובעזה, מתן חבלי ארץ למרצחים שפלים באשליה שהם יגנו עלינו מפני מרצחים שפלים יותר, מה שהוביל את לב הארץ למתקפות טרור בלתי פוסקות מאז הסכמי אוסלו ועד היום.
תוכנית אוגנדה שניסינו ליישם בארץ ישראל קרסה לגמרי אל מול עינינו הבוכיות.
חזון שיבת ציון
עוד טרם מלחמת העולם הראשונה הציע הרב קוק אידאולוגיה המעוגנת בתנ"ך ובאמונה היהודית לדורותיה. זו תיתן לנו את סיבת הקיום שלנו כאן, ואת התשובה לשאלת השלטון בעם זר.
"לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור־אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו... תקוות תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאושרה מוטל בספק גדול, והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש־צורים... היננו שואפים לעמוד במרכזה של האנושיות, דווקא בדגלנו העתיק והנישא, שהוא לנו גאוות־עולמים, בשם א-לוהינו נדגול לא נחליפנו ולא נמיר אותו בדגל אחר, גם מודרני שבמודרניים (אגרות ראי"ה, ב, תקעא).
יש מי שמגנים את התפיסה ה"משיחית" הזאת, מוסיפים בבוז "סהרורית", שתביא עלינו אסון. אבל האסון כבר בא, בגלל "משיחיות השלום" הלא ריאלית, ששורשה "המקלט הבטוח", והוא לא ירד מסדר היום כל זמן שלא נחליף את תפיסתנו.
עמדנו וזעקנו כך החל מהנסיגה בסיני שהביאה כעת לפתחנו את מצרים החמושה מכף רגל ועד ראש, המחכה לרגע של חולשה כדי לתקוף אותנו (זה המקום להצביע על מצרים כאחראית ישירות לטבח הנורא, בכך שאפשרה את הכנסת הנשק והתחמושת בכמות העצומה הזאת דרך שטחה. היא לא יכולה להעמיד פנים כ"נייטרלית", והיא חייבת לשאת בתוצאות ולקלוט לתוכה את מי שחימשה נגדנו). המשכנו לזעוק בהסכמי אוסלו, בבריחה מדרום לבנון, בהתנתקות. ואין שומע. יש לקוות שכעת יש מי שישמע.
מה שאנו מציעים אינה "משיחיות" כמשיחי השקר ההזויים לסוגיהם. זה מימוש ההבטחה האלוקית לשיבת ציון, שמופיעה (בניסוח קצת שונה) במגילת העצמאות. אנו מציעים את תחייתו של העם הנבחר בארץ המובטחת. ברגעי משבר – כמו זה שאנו מצויים בו – הרוב המוחלט מרגיש חיבור לשורשיו הרוחניים. כמו רבים מהחוגגים בקיבוץ רעים ובשאר היישובים, שזעקו "שמע ישראל" בעת המתקפה. את השורשים הללו יש להעמיק ולהמשיך לחיי השגרה, כל אחד לפי סגנונו, ובעיקר – להגדיר זאת בתור האתוס הלאומי, ולא רק המיתוס ההיסטורי. להיות מודל רוחני־תרבותי מוביל ולא נגרר.
מכיוון שכך, עלינו לנחול את כל חבלי הארץ המובטחת. כולל עזה. התורה כבר הזהירה כי האויב שיישאר בחבלי ארצנו לא ייתן לנו מנוח "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר ל"ג).
עלינו לרשת את ארץ ישראל בדרך הטבע. מדינת ישראל כבר עשתה זאת, אלא שלא השלימה את המלאכה, ואפילו נסוגה מחלק ניכר ממנה. זו הנוסחה ואין בלתה.
זו כבר לא שאלה פוליטית, אלא קיומית – או אנחנו או האויב. כך ניסחה התורה, וכך מראה המציאות המדממת שלנו. לא למותר לציין כי ככל שעצם הקיום הביטחוני־לאומי מחייב זאת – גם שלטון על עם זר בא בחשבון. חיינו קודמים לחירותו הלאומית של עם אחר העוין אותנו. כך נהגו מלכינו הגדולים – דוד ושלמה – ששלטו באדום במואב ועוד, כמו גם מלכים נוספים לאורך ההיסטוריה שלנו.
אבל בפועל לא יהיה שלטון על עם זר, כי לעם זר אין זכות להישאר כאן. זוהי עמדת התורה. אני כבר שומע את זעקות ה"טרנספר". אבל בעולם הקיים, הריאלי ולא הדמיוני, האלטרנטיבה היא טרנספר שלנו כמו בגוש קטיף, ובימים הללו מכל היישובים צמודי הגדר, שמעמיד את המדינה כולה בסכנה. אנשים פרטיים ללא שאיפות לאומיות, שיהיו מוכנים לחיות כאן בנאמנות לשלטוננו – יתקבלו בסבר פנים יפות, כפי שמוגדר בהלכה "גר תושב". מי שמסוכן לנו – לא יוכל להישאר כאן.
הווה ועתיד
לכאורה כל זה לא מתאים לנו. העם שהביא את השאיפה לשלום, בנבואות ישעיהו ונביאים נוספים, יצטרך לנקוט אמצעים מלחמתיים של ממש כדי להתקיים. כמו מאליה תעלה השאלה "הלנצח תאכל חרב?", אלא שאנו נאלצים להשאיר את חזון השלום לעתיד מוצלח יותר בהיסטוריה האנושית. בוודאי לא כעת, כשמדינות וארגונים רבים בעולם מצטיידים כל העת בנשק בהיקפים בלתי נתפסים. זה מצער, כואב ומייסר. אבל עוד יותר כואב כששוגים בדמיונות לחשוב שהזאב כבר לא טורף, בעודו זולל כבשים רבים וממשיך לחדד את שיניו.
כה אמר החכם מכל אדם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים, עת מלחמה ועת שלום".
***