חג שמחת תורה תשפ"ד הוא יום שמדינת ישראל לא תשכח לעולם. זה אחד מאותם ימים שאפשר להגיד עליהם כי החיים מתחלקים למה שקרה עד אז, ומה שיקרה מאז והלאה.
מה שברור לכול הוא שמדינת ישראל השתנתה בשבועיים האחרונים מקצה לקצה. הרבה נאמר על הקונספציות שהובילו את החברה הישראלית עד לפני שלושה שבועות, והרבה עוד ייאמר וייחקר בעתיד. כרגע כולנו צריכים להתמקד בשני דברים: האחד, לנצח במלחמה הקיומית שלנו. השני, להתחיל לבנות את עצמנו מחדש. הדבר הראשון שצריך לעשות לשם כך זה לומר את האמת הפשוטה: טעינו. כולנו, ללא יוצא מהכלל.
במשך שנים ארוכות האמנו שהחברה הישראלית חזקה מכול, ובשבועות האחרונים היא מוכיחה את זה מעבר לכל צל של ספק. בזמן שהמדינה לא תפקדה, האזרחים הם שהחזיקו אותה. זאת תעודת כבוד לעם שלנו, נקודת עוצמה שממנה חייבים לצמוח ביום שאחרי. הצמיחה הזאת תתרחש רק אם נבין שאנחנו עם אחד, שגר באותו בית, ואין לנו לאן ללכת.
זה נשמע לכולנו טריוויאלי מאוד בימים אלה, אבל זה לא. בעבר, במיוחד בימי קום המדינה, היה ברור לכולם שאין לנו לאן ללכת. שהאלטרנטיבה למדינת ישראל שבה יגור בבטחה העם היהודי כולו היא מחנות ההשמדה הנאציים. אבל היום, כפי שתיאר מיכה גודמן, אנחנו, בני הדור הרביעי למקימי המדינה, שכחנו את האמת הבסיסית הזאת. את הפלא הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל. כולנו התעלמנו מהאויב שבחוץ שרוצה להשמיד אותנו, והתחלנו לריב בתוכנו. חשבנו שחזון אחרית הימים התגשם במלואו, שהגענו לדור שבו גר זאב עם כבש, ואכלנו את עצמנו מבפנים. קיבלנו את קיומה של מדינת ישראל ואת חיינו כאן כעובדה מוגמרת, והרשינו לעצמנו להקצין חברתית עד כדי כך שחלקים בעם לא הרגישו קשורים לחלקים אחרים בו.
אומנם זה נראה כאילו חלפו שנות אור מאז, אבל יממה לפני פרוץ המלחמה עוד רבנו בשאלה אם ניתן לקיים הקפות שניות בהפרדה. ביום כיפור האחרון ננקטה אלימות נגד מתפללים. תוכניות על מדינת ישראל החדשה ומדינת יהודה נזרקו לאוויר, ואף קיבלו מקום ברשתות החברתיות. מהצד הימני התייחסנו לאלה המתנגדים לנו כאל בוגדים, הצענו שירדו מהארץ. ביקשנו שיניחו לנו לנפשנו. זאת הייתה המציאות החברתית שלנו ביום שבו פרצה המלחמה. ולשם אסור לחזור.
אסור לנו לחזור לשם, כי אם נגיע שוב למחוזות של פיצול כזה בעם, יהיה קשה הרבה יותר להשתקם. גם הפעם השסע החברתי כמעט ועלה לנו במחיר יקר מדי. גם היום, למי שמבקר ברשתות החברתיות או צופה בשידורים מאולפני הטלוויזיה, עוד נשמעים קולות הפיצול והשיסוי של חברה אחת באחרת. נכון, היום הקולות האלה בשוליים, ולרוב הציבור הישראלי אין ולו טיפת סבלנות לדיבורים האלה. אבל מי מבטיח לנו שאם נחזור שוב על הטעות הזאת ברגע האמת, העם ידע להתאחד בשנית?
מי שקרא את הריאיון של חאלד משעל בעיתונות הסעודית, שם לב לדבר בולט מאוד בדבריו. בדבריו הוא אמר במפורש כי הפיצול החברתי בישראל גרם להם לחשוב שהם יכולים להצליח לבצע את זממם, כפי שאכן קרה. הוא ציין שמדינת ישראל חלשה מבעבר, וכי אנשי המילואים שלה לא רוצים להתגייס. קשה אולי לשמוע את זה, אבל חשוב לעשות זאת. כי משעל, התגלמות הרוע בעולם בימינו, מציב בפנינו תמרור אזהרה. לא תמרור אזהרה מפני הארגון הנאצי־דאע"שי שהוא עומד בראשו, אלא תמרור אזהרה פנימי, כזה שמתריע מפני המחיר של פיצול פנימי חריף כל כך בעם.
מבחינתנו, כחברה הישראלית, זה מצריך חשבון נפש מעמיק. זה דורש מאיתנו לחשוב מחדש איך אנחנו מנהלים ויכוחים כאן. כמה רחוק אנחנו מותחים את החבל במאבקים הציבוריים. עד כמה חשובים ניואנסים כאלה ואחרים עד שנתפצל בגללם לשברירי מגזרים. זה גם מצריך אותנו להיות אמיצים וליצור מעין אמנה חברתית חדשה, הסכמות חדשות, על איך לא מגיעים לאותם מחוזות. אולי נכון לקרוא לזה 'נוהל שגרה', כי בחירום אנחנו מעולים ממש.
זה אומר שאנחנו כחברה צריכים להחליט שאנחנו לא מסתכסכים עם מי שחושב אחרת מאיתנו רק בשביל להשיג עוד כמה לייקים ברשתות החברתיות. אנחנו חייבים להפנים שזה שמישהו חושב אחרת מאיתנו לא אומר שזאת כל מהותו, ושכל אדם הוא הרבה יותר מדעה כזאת או אחרת. זה אומר שאנחנו צריכים להבין שוויכוח נוקב הוא דבר חשוב, אבל הוא לא יכול להצדיק את פירוקה של המדינה. זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד להקשיב זה לזה, ולרצות בכך. לא לחפש את המכנה המשותף שלנו רק בשעת מלחמה אלא גם, ובעיקר, בימי שגרה ושלום.
מי שיכולים לעצב את החברה הישראלית מחדש, נוכח השאלות הללו, הם אנחנו, האזרחים. כמו שאמרתי קודם, אנחנו הלב הפועם של המדינה. אנחנו אלה שמחזיקים אותה, אנחנו אלה שמרימים אותה בשעות משבר, ואנחנו גם אלה שצריכים לעצב אותה. כבני המגזר הדתי, שנמצאים ביומיום בכל מקום, עלינו לחרוט זאת על דגלנו ולהשקיע בכך מאמצים רבים. נכון, זה דורש מאיתנו להציב עוד משימת שיקום ליום שאחרי, שיהיה רצוף משימות שיקום מורכבות וכואבות. אבל השיקום החברתי שלנו חשוב בדיוק כמו בנייתם מחדש של היישובים שחרבו.