עזה, סוף

ככל שחולף הזמן ממתקפת הטרור הרצחנית של חמאס בבוקרו של חג שמחת תורה, הולך ומתחזק הצורך לדון בסוגיית עתידה של רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. כבר עתה, תוך כדי היערכות הצבא לכניסה קרקעית לעזה, על מדינת ישראל לשרטט את אסטרטגיית היציאה שלה מהמלחמה, שכן בהיעדר תוכנית סדורה עלולה ישראל להיגרר לצעדים שלא בטובתה, ולשקוע עוד שנים ממושכות בבוץ העזתי המדמם.

רמז לכוונות הממשלה היה ניתן אולי למצוא השבוע בהתבטאותו של שר הביטחון יואב גלנט, כשאמר כי לאחר חיסול ארגון הטרור ישראל תסיר כל אחריות מהרצועה. השלב האחרון של המלחמה יהיה יצירת משטר ביטחוני חדש ברצועה, אמר. מנגד, גורמים ישראלים בכירים שבו וציינו כי אין בכוונת ישראל לכבוש את עזה. כך או כך, הדיון סביב החלופות העומדות לפתחה של ישראל נובע מההבנה בקרב הדרג המדיני והצבאי, שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ולרצועת עזה נדרש פתרון עומק לטווח ארוך.

מאיר בן־שבת, ראש מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, ששימש ראש המטה לביטחון לאומי בין השנים 2021-2017, סובר כי כרגע על קברניטי הממשלה להתמקד אך ורק במלחמה ובהשגת יעדיה: "הורגלנו לעסוק ב'יום שאחרי' מתוך גישה שלפיה סוף מעשה במחשבה תחילה. ואולם במקרה הזה התקפת הפתע האכזרית של חמאס ותוצאותיה המפלצתיות פוטרות אותנו מכך", מסביר בן־שבת. "הסיבה היא פשוטה: כל מה שיהיה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, יהיה פחות רע לישראל מהמציאות שאליה נקלענו בעקבות התקפת חמאס. המלחמה בעזה היא מלחמת אין ברירה. בלי זאת, נהיה במצב של איום קיומי לאחר הפגיעה הקשה שנגרמה להרתעה הישראלית. למעשה, המטרה העיקרית של המלחמה היא שיקום מיידי של ההרתעה על גב חמאס ורצועת עזה". בשלב זה, טוען בן־שבת, על ישראל לפעול על פי יעדי המלחמה שהוגדרו: "המטרות שהקבינט הגדיר למלחמה הן למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את היכולות הצבאיות ולהסיר את איום הטרור. כדי להשיג זאת נדרשת פעולה קשה וממושכת. זהו תהליך ולא מהלך", הוא מחדד. "אנחנו רק בתחילת הדרך. עלינו להתמקד כרגע בהשגת המטרות הללו, ממש כמאמר דוד המלך: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

יש הטוענים שעל ידי הקמת שלטון צבאי ישראלי בעזה יהיה אפשר לוודא שהאיום הביטחוני על ישראל משטחה לא ירים ראש, ורק כך יהיה ניתן למגר את הטרור.

"הדרך היחידה להבטיח שלא ייבנו תשתיות צבאיות־טרוריסטיות מתחת לאפנו היא לאפשר חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולשב"כ לבצע את פעולות הסיכול והמניעה בתוככי השטח וללא הגבלות. זה נכון לעזה וזה נכון ליהודה ושומרון. במקום שבו לא נהיה – אויבינו יבנו את כוחם".

אחת ההצעות שהועלו לדיון כאופציה ליום שאחרי היא העברת השלטון בעזה לידי הרשות הפלשתינית. האם מדובר בצעד נכון לישראל?

"עוד מבלי שאתייחס לחולאים של הרשות הפלסטינית, שמציבים סימן שאלה גדול ביחס לכיוון הזה, אזכיר שהרשות הפלשתינית כבר קיבלה מישראל את רצועת עזה בשנת 2005, במסגרת ההתנתקות. את התוצאה כולנו כואבים היום. הרשות לא מצליחה למנוע תשתיות טרור אפילו ביהודה ושומרון – ראו מה שקורה בג'נין, בשכם, בטול כרם. אז מניין המחשבה שהיא תוכל להשתלט על אזור שהטרור מושרש בו עמוק, בכל סנטימטר משטחו, כמעט בכל בית ומשפחה?!", הודף בן־שבת את הרעיון.

רעיון נוסף הוא לכונן סדר חדש בעזה על ידי הקמת מינהל אזרחי מקומי בפיקוח בין־לאומי.

"ניסיון העבר לא מבסס אופטימיות ביחס לאפקטיביות של מנגנוני פיקוח בין־לאומיים בזירות עם מאפיינים דומים לעזה. חמאס הראה כיצד הוא יודע לנצל לצרכיו מנגנונים וגופים בין־לאומיים. להערכתי, מנגנונים כאלה לא יצליחו לפעול מול אויביה של ישראל, ולעומת זאת יהיו אבן ריחיים על צווארה. לכן לא הייתי ממליץ לראות בהם פתרון כלשהו", הוא אומר נחרצות.

האם יש דרך פעולה ליום שאחרי בעזה, שלשיטתך היא הגרועה פחות מבין האופציות הקיימות? במילים אחרות, לאן ישראל צריכה לחתור?

"המחיר שישראל שילמה בכניסתה למלחמה שנכפתה עליה מספק לה הזדמנות, שנקנתה במחיר נוראי, לשנות את המציאות מהיסוד. לא רק למגר את שלטון חמאס ולהשמיד את יכולותיו, אלא גם להביא לכך שרצועת עזה לא תהיה יותר מטרד מדיני, ביטחוני או כלכלי למדינת ישראל. מי שדן בתרחישי היום שאחרי לא הפנים את גודל האירוע ואת משמעותו. בתמונת הסיום, לפי המלצתי, רצועת עזה צריכה להיות עיי חורבות. כל מה שקשור לחמאס - יושמד, עשרות אלפי פעילי חמאס וג'יהאד - מתים או שבויים, ללא שלטון מרכזי, ללא מאות אלפי פלשתינים שהתפנו מאזורי הלחימה ומבלי שהעניינים ההומניטריים שלה נוגעים עוד לישראל". עוד מבהיר בן־שבת: "למען הסר ספק: הדברים האלו נאמרים מתוך ראייה מפוכחת, בשיקול דעת ובניתוח הגיוני קר, ולא מתוך פרץ של רגשות זעם ונקם, שבהחלט קיים, אך איננו זה שהכתיב את עמדותיי".

החרבה, גירוש, כיבוש והתיישבות

משה פייגלין, סגן יושב ראש הכנסת לשעבר וחבר ועדת חוץ וביטחון במבצע צוק איתן, משוכנע כי מדינת ישראל נדרשת עם תום המלחמה לכיבוש וסיפוח עזה באופן מלא: "נכון לרגע זה יכול להיות רק יעד אחד, והוא שעזה הופכת להיות אזור שאינו שונה בשום צורה מגוש דן. זו יכולה להיות הריביירה הישראלית החדשה, זה יכול להיות גוש קטיף כפול מאה או עתודת בנייה למגורים. אבל המציאות של היום שאחרי חייבת להיות כזו שבה אין עזתים בעזה, הריבונות היא ישראלית בלבד וההתיישבות היא ישראלית ויהודית בלבד".

ומה תעשה עם למעלה משני מיליון תושבי עזה?

"קודם כול, אני ממליץ לדייק במספר העזתים, שעומד על סדר גודל של מיליון וחצי ולא שני מיליון. שאלתי פעם את אוהד חמו מאיפה הוא מביא את המספרים הללו, והוא אמר לי שמהלמ"ס הפלשתינית, זה אומר הכול. כבר קם צוות מקצועי שבדק את הנתונים באופן אובייקטיבי ומדעי, והמספר הוא פחות ממיליון וחצי תושבים, אבל זה לא באמת משנה, כי השאלה היא שאלה עקרונית", הוא אומר. "הם לא צריכים להיות שם. התוצאה הסופית צריכה להיות שהם לא יהיו שם".

אלא איפה? בים?

"מי שרוצה לקחת אותם - ייקח אותם, ומי שלא ייקח - אחראי למותם. חד־משמעית", הוא אומר בנחרצות. "כשהתברר גודל הזוועה, הייתה נדרשת תגובה לא פרופורציונלית בעליל ומיידית, כזו שדוחקת את כל תושבי עזה דרומה אל מעבר לגבול המצרי".

מצרים מתעקשת לא לאפשר להם לעבור אליה.

"מצרים החלה להתעקש ולבנות חומה רק כתוצאה מההיסוס של נתניהו ומערכת הביטחון. ב־48 השעות הראשונות ישראל הייתה צריכה להגיב אחרת לחלוטין ממה שהגיבה. מה שהיה צריך להיות זה דרזדן, זאת סופת אש ללא שום התרעה מוקדמת. לא היה צריך לנתק את החשמל, אלא להפציץ להם את כל היכולת לייצר אותו ולשנע אותו. לא שמפסיקים להם את מעבר הדלק, אלא שמפציצים להם את מאגרי הדלק. מה שצריך היה להיות זה הפצצות לא רק ממטוסים והקש בגג ותחמושת מתוחכמת, אלא תותחים וחיל השריון. לייצר משבר הומניטרי אכזרי ביותר, שדוחק את כל המיליון מאתיים אלף הללו וכל מי שיישאר אחרי תגובת ישראל, אל שערי רפיח. אם הדבר הזה היה מתבצע בשבוע הראשון, המצרים לא היו יכולים לחסום אותם. ואם הם היו יורים בהם - אז הם היו יורים בהם. לכן גם במצב הקיים היום זה עדיין מה שצריך לעשות. אין דרך אחרת", הוא מדגיש.

"אנחנו מדברים כעת דרך השכל ולא דרך הבטן, ואנחנו לא מבינים שעצם הדיבור הזה הוא האסון. כי השואה המצומצמת שהתרחשה כאן בשמחת תורה הורידה אל הרבה מתחת לאפס את ההרתעה הישראלית. כל מי שחפץ בהשמדתנו מלקק את השפתיים ומבין שאנחנו אכן קורי עכביש, ומתכוון לעשות את זה. המתקפה הנפשעת הפכה את מעמדו של היהודי שוב לבן־מוות, כמו שקרה למעמדם של יהודי העולם אחרי ליל הבדולח. שם אנחנו נמצאים כרגע. והזמנת האמריקנים הנה היא אסון על גבי אסון, כי כל מי שיש לו קצת תודעה היסטורית יודע שכשהם באים הם לא הולכים", הוא קובל.

"כתוצאה מחוסר התגובה אנחנו נמצאים במצב שבו אויבינו יקומו לכלותנו, ואנחנו צריכים להחזיר את כבוד ישראל במהלך שובר שוויון ושובר כללי משחק, מה שנקרא בעגה הפשוטה הרתעה. וזה חייב להיות בסדרי גודל גדולים מהשואה שחטפנו", מדגיש פייגלין. "עכשיו זה יותר קשה, כי העולם רואה שאתה התקררת והרמטכ"ל אומר שאנחנו נישאר בני אדם וכולי, אבל אם אסכם את מה שאנחנו צריכים לעשות בארבעה שלבים, זה החרבה, כיבוש, גירוש והתיישבות. אלה ארבע הנקודות ההכרחיות לפעולה, וכל דבר שלא כולל את ארבעתן ייכשל", הוא מתריע.

"ראשית, החרבה טוטלית של עזה. זה אומר ירי תותחים והשמדת כל תשתיות המים, החשמל, הדלק, התקשורת. וגם הזרמה של כל מה שאפשר - גז, דלק, מי ים ועוד - אל תוך המנהרות ופיצוצן בצורה הכי פחות הומניטרית שאפשר. בנוסף לכך פצצות חודרות בונקרים, שעוברות דרך העזתים שיושבים כמגן אנושי בבית החולים שיפא, למטה אל מפקדות ומחסני חמאס, שנמצאים דווקא שם. חומרי תבערה כדי להדליק כל מה שיישאר, ובולדוזרים שבאים עם הכוחות כדי לוודא שאין לעזתים לאן לחזור. זה מה שצריך עכשיו", הוא אומר. "ואת ההמונים שצובאים על שערי רפיח להמשיך לדחוק. רוצים לסייע להם? בבקשה, לא פה. לא בשטחנו. פה זה נגמר", פוסק פייגלין. "אני יודע שמה שאני אומר נשמע כרגע בלתי אפשרי ושהתנתקתי מהמציאות, אבל אלו הדברים".

אתה תומך ברעיון החלת הריבונות על עזה, אבל ישנה הצעה נוספת והיא להכניס את הרשות הפלשתינית פנימה כדי שהיא תיקח את המושכות.

"כלומר הבאנו לכאן את אש"ף ב־95' ואז חמאס גירש את אש"ף, ועכשיו מציעים שחיילי צה"ל יקיזו את דמם כדי לכבוש מחמאס את הרצועה ולהחזיר אותה לאש"ף. יש למישהו ספק שאין שום הבדל בין המחבל מעזה למחבל מרמאללה, או למחבל שיושב בכנסת? יש לנו כאן עסק עם תרבות שנלחמת בנו בכל הכלים שברשותה. כרגע באום אל־פחם מתארגנות קבוצות כדי לבצע, ברגע שיוכלו, בדיוק את מה שעשו בעזה. כל העולם הערבי המוסלמי מוקסם מהפעולה ההרואית מבחינתו של חמאס. הרצח, והאונס, שרפת הילדים וכל הזוועות האלו הקסימו אותם. וזה נכון לכולם. לצעירי ג'לג'וליה ולצעירי עזה באותה מידה בדיוק. זה נכון לרופא הערבי שמציל כרגע חיי אדם, כי כשהוא מתחבר לאני הלאומי שלו הוא בדיוק כמו חמאס. הוא יכול להיות האדם הכי טוב ומקסים באופן פרטי, אבל כשהוא מתחבר לאני הלאומי שלו אז אין הבדל".

לשיטתך, אין ערבים ישראלים טובים?

"כפרטים כן, אבל ערבים מוסלמים שנאמנים לישראליות כמדינה יהודית באופן עמוק ולא במתק שפתיים - כאלה כמעט ואין".

זאת אמירה קשה.

"אין. גם האמירה של צ'רצ'יל שאין גרמנים חפים מפשע הייתה אמירה קשה, אבל הגיע הזמן שנפקח את העיניים ונבין ש־19 השנים בסך הכול שמפרידות בין הערבי שבתוך הקו הירוק לערבי שמחוץ לקו הירוק - לא שינו את הדי־אן־איי הלאומי, את התרבות שלהם ואת החלומות שלהם. ואם יש יוצאים מהכלל, ויש כאלו, אסור לנו להתחשב בהם בשלב הזה. אם חפצי חיים אנחנו, חייבים להתייחס אל הכלל. אם אנחנו לא חוששים לקבל בארי שיצא מתוך אום אל־פחם, אנחנו יכולים לטמון את הראש בחול".

אולי שלטון צבאי של ישראל בעזה זו התשובה?

"גם שם כבר היינו. אנחנו נמצאים כרגע ברגע היסטורי מכונן, שבו מדינת ישראל נמצאת במשבר קיומי, שהוא החמור ביותר בתולדותיה. אומרים שאסור לבזבז משבר טוב. אז ברגע מכונן שכזה, אתה רוצה להסיר את האיום מהשורש. אתה לא רוצה להשאיר את השורש של היבלית שתצמח שוב ותכה בך או בילדיך או נכדיך בהמשך".

פייגלין מבקש לציין כי למרות המציאות המאתגרת שיודעת ישראל, מוטלת על כולם האחריות לפעול לתיקון ושינוי מהשורש: "חשוב לי לומר שאין לי ספק שננצח. למה אני משוכנע בכך? לא בגלל ניתוח הגיוני ולוגי, אלא רק מתוך ראייה אמונית. ברור לי לחלוטין שהקב"ה החזיר אותנו אחרי אלפיים שנות גלות לארצו שלא על מנת להוביל אותנו לגלות נוספת. ולכן בהכרח ננצח. אבל ההבנה העמוקה הזאת לא פוטרת אותנו לרגע מהצורך להביט במציאות, להתנהל מול המציאות, להפיק לקחים ולתקן. חובה עלינו לנצל את המשבר הזה לתיקון. ואם חס וחלילה, היה לא תהיה ולא נעשה את זה, אז בארי יהיה רק הפרומו של הסרט חלילה. אנחנו בבעיית עומק, ואם לא נדע לנצל את קריאת ההשכמה המזעזעת שקיבלנו, ניאלץ להתמודד עם עוד ועוד קריאות השכמה בסיטואציות הרבה יותר קשות לפתרון מאשר עכשיו".

הסבבים יימשכו, אבל ביתר עוצמה

פרופ' אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, משוכנע כי יש להכות בחמאס בכל הכוח, אך יחד עם זאת מבקש לא לשגות באשליה כי הדבר יוביל לפתרון מוחלט של הטרור מעזה: "חמאס הוא רעיון ששורשיו עמוקים בתפיסה מוסלמית קיצונית, ורעיון שקיים לא רק בקרב המוסלמים בעזה וברשות הפלשתינית. זה עמוק בכל העולם המוסלמי, ואני לא חושב שפעולה צבאית יכולה לשרש את הרעיון. לכן צריך להיות מציאותיים מאוד לגבי היום שאחרי", מדגיש פרופ' ענבר כבר בראשית דבריו. "השנאה לישראל נוכחת, ועל פי סקר שנערך בספטמבר האחרון, 60 אחוזים מהפלשתינים הם תומכי חמאס".

זו תחזית פסימית למדי.

"התפקיד שלנו הוא לומר את האמת. אם אכן תתממש מטרת המלחמה ותפורק התשתית הצבאית של חמאס, הם יהיו מסוגלים להתגבר, אבל לא יוכלו לגרום נזק למדינת ישראל למשך זמן מסוים".

אז מה המשמעות של הצבת היעד למיטוט חמאס?

"בדיוק כמו שנאמר, לפרק את התשתיות הצבאיות של חמאס כדי שלא יוכלו להזיק לנו. שעם ישראל יזכה לשקט לחמישים שנה, דבר שלדעתי גם לא מציאותי", הוא שב ומחדד. "הרי אנחנו לא רוצים להישאר שם. אולי יש כמה שתומכים בכך ורוצים להקים שם יישובים, אבל הם לא מבינים מה זו עזה. באיזשהו שלב, אחרי שניקינו את השטח מטילים, מרובים, מטילי נ"ט ומכל הציוד הצבאי שיש להם - אנחנו הולכים הביתה", הוא פוסק. "ואז ייקח זמן וחלק מהם יתארגנו וינסו להקים חמאס גרסה 2024. לכן הדבר החשוב ליום שאחרי זה לשמור על חופש פעולה צבאי של ישראל ברצועה".

כמו ביהודה ושומרון?

"נכון. מציאות שבה אנחנו יכולים להיכנס ולצאת".

זה נשמע כמו עוד סבב, אולי יותר רחב היקף, אבל סבב.

"זה סבב ענק. והגענו לסבב הענק הזה כי לא עשינו מספיק סבבים בעבר והתבשמנו מהנוסחה של 'שקט תמורת שקט' ו'בואו נכיל'. שכחנו שבזמן שאנחנו נותנים להם כסף ומעברים - הם מתחמשים ומתאמנים. וגם טעינו בהערכה שהם בסך הכול רוצים לאכול טוב, לישון טוב ולחיות טוב ולעבוד בארץ. 'הם כמונו', 'הם התמתנו' - זה לא ככה. אני אף פעם לא חשבתי שהם התמתנו, אבל הרבה מומחים סברו כך. זו הייתה הקונספציה", הוא מלין. "ובעקבותיה לא היו מספיק סבבים ונתנו להם להתעצם. לפני שאנחנו יוצאים מעזה, אנחנו צריכים לוודא שגם בעתיד ברגע שיצמח שם המשהו הקטן ביותר אנחנו ישר נגיב, ישר סבב. לדאוג לכסח את הדשא כל הזמן".

זה הגורל שלנו?

"זה הגורל שלנו. ארץ ישראל נקנית בייסורים. אלו השכנים שלנו, והסכסוך איתם שונה מהסכסוך עם מצרים, סוריה או עם ירדן. הם רוצים את כל הארץ, את תל אביב ואת הכול. זה החלום שלהם".

ואין פתרון?

"לכל מצב בחיים יש פתרון?", הוא משיב בשאלה.

וההצעה להחזיר את הרשות הפלשתינית לעזה היא פתרון מציאותי?

"להחזיר את הרשות הפלשתינית לעזה זה חלום באספמיה. הם בקושי שולטים ברמאללה. הם לא שולטים בשכם, הם לא שולטים בג'נין. זרקו אותם מעזה, אז אם נכניס אותם חזרה לרצועה הם פתאום יהיו חזקים ויוכלו לחמאס? מלבד זאת, הם כאלו ידידותיים לנו? כך הקונספציה ממשיכה. ברור לכולנו שאוסלו נכשל והם לא שכנים נחמדים, מה אפשר לעשות".

אז מהו הניצחון שאליו ישראל צריכה לחתור?

"בדיוק כמו שהם מגדירים, צה"ל מדייק הפעם: לפרק את התשתיות הצבאיות של חמאס. מה שחשוב זה האמצעים שעומדים לרשותם, ואמצעים צריך להרוס ולהשמיד וכמובן גם את כל אלה שמשתמשים בהם".

פרופ' ענבר רואה במכה שיחטוף חמאס הרתעה רחבה שתהדהד גם ליתר הזירות, אך מדגיש כי אין מדובר במכה חד־פעמית אלא בשימור הרתעה תמידי: "ההרתעה נבנית הודות לשימוש בכוח. יש להנחית תגובת נגד עוצמתית על חמאס כדי להשיב את ההרתעה. אם הם יחטפו חזק וכך אכן ייעשה למי שפוגע בנו - זאת הרתעה. יחד עם זאת, כל הרתעה יש בה כרסום לאחר זמן, כי בני אדם נוטים לשכוח. לכן יהיה צורך לתת להם מכה בכל פעם שנידרש, כדי להזכיר להם את נחת זרוענו. ובשל כך, מעתה ואילך הסבבים צריכים להיות יותר תכופים, בוודאי ממה שהיו עד כה, ויותר כוחניים".

פרופ' ענבר מציין את חשיבות יצירת ההרתעה לאזור כולו: "למה יש שלום עם מצרים וירדן? הם מבינים שיש לנו כוח, ולא רוצים להתעסק איתנו. הם מבינים שאנחנו היחידים שיש להם כוח לעמוד מול האיראנים, כשהאמריקנים אולי יוצאים. לכן הם מחייכים אלינו. ואם נהיה מסכנים, מי מסתכל על מסכנים במזרח התיכון?", הוא תוהה. "אנחנו חיים בשכונה קשוחה, וצריך לומר את האמת לעם, שלא ישגה באשליות. זה יהיה סבב חזק, גדול, עוצמתי, אבל נתראה בסבבים הבאים".

***