המערכה שאנו נמצאים בה אינה מערכה על עוטף עזה או מלחמה נגד החמאס בלבד. אנו במערכה על מעמדה של ישראל במזרח התיכון ובעולם כולו.
במלחמת העצמאות קיבלנו את מקומנו, ובמלחמת ששת הימים הגענו לגבולנו. במלחמה זו נתן הקב"ה את ארץ ישראל המערבית כולה בידינו, אך לא השכלנו להחיל עליה את ריבונותנו. מאז אנו בנסיגה מתמדת: יציאה מסיני, יציאה מיריחו, יציאה מחברון, יציאה מגוש קטיף, יציאה מצפון השומרון. נסיגות וויתורים שמאחוריהם אמונה מבולבלת, חסרת היגיון ומנותקת מהמציאות המזרח־תיכונית, שלפיה ויתורים על חלקי ארץ ישראל יביאו שלום.
רבים מאיתנו מתקשים להפנים את שאיפת הערבים שסביבנו, ומתוך כך מתקשים להפנים מול מי עומדת ישראל, עם מי יש לה עסק. על מנת להתחיל במסע ההתפכחות עלינו להכיר את סעיפיה של האמנה הפלשתינית, שבה נכתב בבירור שפלשתין היא מולדת העם הפלשתיני, שפלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית, שהעם הערבי הפלשתיני הוא בעל הזכות החוקית במולדתו, וכן הלאה.
אולי זו תמימות, אולי השאיפה הטבעית של העם היהודי לשלום; אך התוצאה הייתה שהתבוננו על המציאות בעיניים מערביות, כאלה שלא מסוגלות להאמין שאכן כל תכליתם היא קיעקוע ריבונותנו על ארצנו. מכרנו לעצמנו אשליות כאילו כל מה ששכנינו הערבים רוצים באמת הוא פרנסה וכלכלה טובה. אטמנו את אוזנינו מלשמוע את דבריהם וביטלנו את הדברים כלאחר יד – "אלו רק אמירות בערבית שמכוונות אל הבייס שלהם, זה לא אמיתי, הם הופכים ליותר ויותר מערביים". עצמנו את עינינו מלחזות במציאות המתהווה סביבנו ובתוכנו.
נכשלנו בקריאת המפה, נכשלנו בהכרת שכנינו. כעת עלינו להישמר שלא לטעות שוב, בפעם המי יודע כמה. תפקידנו הוא להתפכח ולראות נכוחה את התמיכה הרחבה שמקבלים מבצעי הטבח האכזרי ביישובי עוטף עזה ממעגלים רחבים בעולם הערבי. זו הסיבה שלא יהיה די במיטוט חמאס. הבאים אחריו יחזיקו באותן עמדות, באותן תקוות, באותם יעדים, וברגע המתאים מבחינתם הם גם ינהגו באותה דרך רצחנית ואכזרית.
לצד חיזוק ידיהם של חיילינו, בימים אלה אנו שומעים קולות מתוכנו המייחלים להעברת השלטון ברצועת עזה לידיה של הרשות הפלשתינית בימים שלאחר המלחמה. האם אכן טחו עיניהם מראות שמדובר באותה גברת דאעשית באדרת מעט שונה? האם מישהו לא מבין את משמעות משכורות העתק שמעבירה הרשות למחבלים רוצחים ולבני משפחותיהם? האם איננו מקשיבים לנאומיהם הגלויים לעין כול ולתקווה החד־משמעית העולה מהם - להשמיד את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה משלהם? על אלה הם שמים את יהבם המדיני?! באלה הם שמים את מבטחם ותולים את עתידם?!
על ההנהגה בישראל לדחות בתקיפות ובנחישות את הלחץ האמריקני ואת האשליה של כמה מנהיגים ישראלים בלתי אחראיים, שמהרשות הפלשתינית תצמח הישועה. ברגע שבו, חלילה, תקבל הרשות הפלשתינית לידיה את השלטון בעזה, תתקבל גם הלגיטימציה לקידום רעיון הבלהה של שתי המדינות, ובלב המדינה תקום מדינת טרור עם תעודת הכשר בין־לאומית.
זו השעה להזכיר לעצמנו ולעולם: יהודה ושומרון הם חבלי מולדת, עוטפי ומגיני השפלה.
שוב ושוב עולה הקריאה למלחמה נחושה עד הניצחון, אך מהו ניצחון? ניצחון אינו הקרבה ומסירות נפש שבסופן יוגש השטח לאויבינו ושונאינו מהמוקטעה, על מנת שאלה יחתרו לביצוע אותם מעשים בדיוק. ניצחון הוא החלת ריבונותה של ישראל על השטח כולו.
שליטה ישראלית מלאה על אדמת עזה היא ניצחון. הקמת יישובים פורחים, התיישבות אידיאליסטית כמו זו של תושבי עוטף עזה, בתוככי הרצועה, היא ניצחון. הטמעת ההבנה שרצועת עזה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל היא ניצחון. הרס בניינים בעזה והפלת שלטון החמאס הם מעשים חשובים בדרך לניצחון, אבל הניצחון עצמו הוא ריבונות ישראל. אם נסתפק בהפלת בניינים הם ייבנו מחדש, אם נחגוג הפלת שלטון נקבל את מחליפיו בקרוב, והם לא יהיו טובים יותר. השאיפה ל"שחרור פלשתין" תישאר על כנה ותאיים על חיי כולנו.
רק אובדן האדמה יבהיר לאויב את כוונותינו וירתיע אותו לקראת ההמשך. זה הזמן להשיב את השלטון הישראלי לעזה ולדלל באופן משמעותי את האוכלוסייה על ידי עידוד הגירה. לחוששים מפגיעה של "צדיק עם רשע", נזכיר כי בסדום הזו לא נמצא ולו צדיק אחד שיגנה את זוועת הטבח של השבת השחורה. דינה של עזה הוא כדינה של סדום. זהו צו המוסר. כך מבדילים בין טוב לרע.
אנו ברגע האמת: או הם או אנחנו. הרגע הזה נקרה בדרכנו הלאומית, והפעם בכאב עצום ובמחיר נורא, ואת הרגע הזה אסור לנו לאבד גם הפעם. חייבים לקבל החלטה להוביל אל הייעוד שלנו כעם בארץ אבותיו, להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין מוסרי לבלתי מוסרי. ננצח, כי כל האמת והצדק בידינו ולצידנו.
מכאן ואילך נצטרך לחיות עם אצבע על ההדק, כשקולות הנרצחים היקרים בלבבנו, עם עין לציון צופיה, כדי להיות עם חופשי בארצנו.
הכותבות הן יושבות ראש 'תנועת הריבונות'
***