הקלישאה השחוקה לעייפה של פון קלאוזביץ, "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", היא קלישאה כי היא נכונה. מי שנכנס למלחמה ללא יעד מדיני, משול למי שנכנס לרכב ומתחיל לנסוע מבלי שהוא יודע לאן. זה בדיוק אותו דבר – רק עם הרוגים, וכשגורל המדינה מוטל על הכף.
הפוליטיקה הישראלית הורגלה למציאות שבה פוליטיקאי שאינו מבטיח, עדיף על פוליטיקאי שמבטיח ואינו מקיים. מאחר שבפיהם של העיתונאים חסרי העכבות, כל הצלחה אצלנו יכולה להתפרש ככישלון (ולהפך) - טשטוש יעדים, ואפילו היעדרם המוחלט, הם אסטרטגיית הישרדות תקפה, מרחב מוגן פוליטי.
המציאות הזו הרסנית לדמוקרטיה הישראלית: היא מותירה את קביעת היעדים של המעשה הפוליטי לשיקול דעתם של פקידים בלתי נבחרים. מותר לתהות אם האקלים הזה, שבו צמח מרד הפקידים והקצינים שבו חזינו בשנה האחרונה, תרם תרומה משמעותית למחדלי טבח שמחת תורה.
אם בשגרה אפשר, בדוחק, להשלים עם המציאות הזו בפוליטיקה הפנימית בישראל – בזמן מלחמה מדובר בחולשה אסטרטגית עם פוטנציאל הרסני. יעד מדיני ברור ומוכרז מחייב את כל הצבא להתיישר מאחוריו. יש בכך הרבה מאוד יתרונות, אחד מהם הוא החלשת שאפתנותם של קצינים בכירים המנסים לערער על סמכות הממשלה הנבחרת: אם היעד המדיני ברור גם לחייל הפשוט, האוגדונר יתקשה לגלף פקודות שחותרות תחתיו.
יעד מדיני ברור למלחמה, הופך ליעד לאומי. הוא מיישר אחריו את הציבור. יש לו פוטנציאל להפוך לאתוס מאחד, לעמוד האש שלפני המחנה, לדבר הזה שקריאת תגר עליו נתפסת כשבירת רוח העם.
כיצד לזהות יעד מדיני, אתם שואלים ובצדק. ובכן, ביטחון לתושבי הדרום – זה לא יעד מדיני. גם לא למוטט את חמאס, ולא לשטח את עזה. כל אלה הם תוצאות אפשריות של המלחמה, אבל לא יעד מדיני, משום שהן אינן משקפות מציאות מדינית יציבה. יעד מדיני הוא המציאות שמדינת ישראל רוצה שתשרור במקום שבו נלחמים, כדי לאפשר את הפסקת הלחימה. יעד מדיני חייב לכלול תשובה ברורה לשאלה מה ישראל רוצה שיקרה ברצועת עזה מבחינה מדינית: מי ישלוט שם, מי יהיה הריבון.
בשורות הבאות אציע מענה משלי. לפני כן יש צורך בשתי הבהרות חשובות: ראשית – זהו בסיס לדיון, תחילתו של שיח רעיוני. הוא מתחיל מאוחר מדי, אבל זה המצב. שנית – ואת זה חשוב שמנהיגינו יפנימו גם לזמן שגרה – יעד מדיני איננו בינארי. אם לא משיגים את כולו - זה לא כישלון, גם אם כל מיני חליפות מיוזעות בערוצי התבהלה יגידו שכן. אם השגנו 60 מתוך 100 שהצבנו לעצמנו – זה עדיף בהרבה על לא להציב כל יעד.
אז הנה היעד המדיני שאני מציע:
1. צה"ל יבתר את הרצועה כך שהיא תיראה כמו מסרק: רצועות עבות שנמשכות מהים עד לחבל התקומה, שבהן תוחל ריבונות ישראלית מלאה ויוקמו יישובים יהודיים. בין שיני המסרק יהיו מובלעות של התיישבות ערבית, לאותם ערבים שאחרי המלחמה עדיין יישארו כאן. ברגע שזהו היעד המדיני – ברור גם מהו היעד הקרקעי שעל פיו צריך צה"ל לפעול.
2. יוקם פרוטקטורט ישראלי־אמריקני־אמירתי, מעין מדינת חסות, שתשלוט במובלעות הערביות. למה אמירתי? משתי סיבות: ראשית, הרבה יותר נכון לתת למוסלמים למשול במוסלמים. שנית, יש לישראל אינטרס להרחיב את העדשה ולהפוך את מלחמת חרבות ברזל לאירוע על הציר האיראני, ולא פנים ארץ־ישראלי. הפרוטקטורט יעסוק בכל היבטי השלטון האזרחי, וצה"ל ישמור על הביטחון. רק יהודים מגינים על יהודים.
3. כל התרומות שמדינות חברות באו"ם רוצות להעביר לשיקום רצועת עזה – עוברות דרך הפרוטקטורט. בכתב הזיכיון של הפרוטקטורט ייקבע ש־80% מהכספים שיושקעו בשיקום הרצועה, ישולמו לחברות ישראליות שיבצעו את העבודה.
4. אונר"א תחדל להתקיים. כל המשאבים שלה – הכספיים והתשתיתיים – יועברו לפרוטקטורט. פליטי עזה מהמלחמה הנוכחית יטופלו בידי נציבות האו"ם לפליטים, כמו פליטיהם של כל הסכסוכים האחרים, וזאת במגמה למצוא להם יעד חדש במקום אחר בעולם. אף אחד לא חוזר, אין דבר כזה פליטות העוברת בירושה.
הפתרון הזה דומה בצורתו לפתרונות אחרים שהאו"ם יצר בסכסוכים אחרים. בחלק מהמקרים היה מדובר אפילו בפתרונות מוצלחים. לכן אפשר, במאמץ לא רב, לנסח את כתב הפרוטקטורט כטיוטת החלטה של מועצת הביטחון, ולהתחיל מהלך מדיני יזום במקביל לתנועת הכוחות על הקרקע. אם פועלים נכון – אפשר להגיע למצב שבו האו"ם יגיעה להכרעה בנושא רק אחרי שהתיישבות יהודית חדשה ברצועת עזה תהיה עובדה מוגמרת.
יעד מדיני בהיר הוא צורך אסטרטגי במלחמה. הוא מייעל את הצבא ומאחד את העורף. אבל חשוב מכל אלה – אפשר לפעמים אפילו להשיג אותו. קוראים לזה ניצחון, והגיע הזמן לנצח.
***