בזמן שכל העיניים נשואות אל החזית הדרומית והמלחמה מול רצועת עזה, גם הזירה הצפונית מתחממת וכמעט מגיעה לסף פיצוץ.
זה למעלה משבועיים חיזבאללה מאתגר שוב ושוב את יישובי הצפון ואת כוחות הצבא בגזרה. אין יום שאין בו ירי רקטות לכיוון יישובי הגליל והגולן וניסיונות לפגיעה בגדר ולחדירות מחבלים. נוסף על כך, ונכון לכתיבת שורות אלה, שמונה קצינים, חיילים ואזרחים נהרגו מירי חיזבאללה בחזית הצפונית מאז תחילת המלחמה.
ישראל, מבחינתה, נעה על שני קווים מקבילים בשלב זה: מצד אחד אמירה ברורה וחד־משמעית כי אין לה שום כוונה לפתוח במערכה מול ארגון הטרור שהפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהשלטון הלבנוני, ומצד שני, צה"ל מחסל עוד ועוד חוליות של מחבלי הארגון (עד לרגע כתיבת שורות אלה דווח על כחמישים מחבלי חיזבאללה שחוסלו).
למרות מספר ההרוגים הגבוה בקרב חיילי צה"ל וירי הרקטות לעבר יישובי הצפון, הדרג המדיני עושה ככל יכולתו כדי להימנע מלומר שישראל נמצאת במלחמה פעילה גם בגבול לבנון. הסיבות לכך נעות החל מהעובדה שעיקר המאמצים מופנים כעת כלפי עזה ומיגור החמאס, ועד להבנה כי מערכה מול חיזבאללה, על שלל אמצעי הנשק שברשותו ויכולותיו הצבאיות, היא אירוע בסדר גודל אחר, כזה שכלל לא ברור שישראל מסוגלת לעמוד בו בעת הזאת. בחדרים הסגורים הסבירה צמרת הדרג המדיני כי זאת הסיבה שארצות הברית שלחה נושאות מטוסים וקרוב ל־15 אלף חיילים לאזורנו. גם שר הביטחון גלנט רמז לכך בישיבה החסויה בוועדת החוץ והביטחון ביום שישי שעבר, כשהתייחס לדרישה האמריקנית להכנסת ציוד הומניטרי לרצועת עזה - בשעה שהחטופים הישראלים אפילו לא זוכים לביקור הצלב האדום, ולצד התנגדות נחרצת של ישראל.
"מלחמה מול חיזבאללה - אירוע בסדר גודל אחר"
אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', מסביר את משמעותה של מערכה מול החיזבאללה: "צריך להבין שמערכה מול חיזבאללה היא אירוע הרבה יותר מורכב מאשר מה שאנחנו רואים היום מול עזה. חיזבאללה הוא צבא שלם, מיומן אחרי שנות לחימה רבות בסוריה, עם יותר מ־150 אלף רקטות, אלפים מהן מדויקות. זה אירוע שצריך להתמודד איתו בצורה אחרת לגמרי".
איך הגענו למצב שמולנו ניצב צבא חזק כל כך, עם יכולות עוצמתיות יותר משורה ארוכה של מדינות מתקדמות?
"יש לזה הרבה גורמים. אחד הבולטים שבהם הוא קונספציית ההכלה, שבדיוק כמו שהיא נכשלה מול חמאס היא נכשלה מול חיזבאללה. המחשבה שאפשר לחיות תחת איום של פטיש 100 קילו מעל הראש שלנו היא משהו שהתפוצץ לנו בפרצוף ברצועה, והיום ברור לכולם שאי אפשר לתת לזה להמשיך להתקיים בצפון".
חיינו בסבב אחרי סבב בכל השנים האחרונות. מדוע רעיון ההכלה לא נשחק כבר אז?
"כי סיפרנו לעצמנו סיפורים על גבי סיפורים, שבעיקר נועדו לשכנע את עצמנו. אמרנו שאנחנו מתמודדים מול אויב רציונלי, שיש לו מערך של שיקולים, שלחמאס יש אחריות ריבונית על שני מיליון אנשים, שחיזבאללה הוא חלק מהממשלה בלבנון, שאכפת להם מהכלכלה המקומית, ועוד שלל סיפורים. בשורה התחתונה, דיברנו בשפה שלנו, בסט הערכים שלנו, והתעלמנו מהדרך שבה האויב שלנו חושב ונוהג. ככה אפשרנו את הצמיחה האדירה של חמאס, ובצורה גדולה עוד יותר את מה שראינו מחיזבאללה".
מתקפת הפתע על ישראל בשמחת תורה לא רק הפתיעה את המערכת הביטחונית והמדינית, אלא הפילה שורה של הנחות יסוד שהובילו את המערכות הללו. "במשך שנים שגינו בהערכת יתר של הכוח שלנו והערכת חסר של הכוח של חמאס וחיזבאללה. זה הוביל אותנו להאמין במונח שהיום אנחנו כבר יודעים שלא קיים – 'הרתעה'. מה שאנחנו סיפרנו לעצמנו, שהוא תחת מתקפה עוצמתית, כמו כשהרמטכ"ל לשעבר כוכבי אמר שאנחנו יודעים איזו משאית בדיוק צריך להפציץ כי רק עליה יש נשק - מבחינתם זה לא הזיז שריר, ויותר מזה - הם ראו בכך חולשה. ההערכה המודיעינית בישראל של בניין הכוח של חמאס וחיזבאללה היא די מדויקת", הוא מבקש לדייק, "הבעיה הייתה בהערכת הרצון שלהם. פשוט לא הבנו איך הם חושבים".
זה לא שהארגונים האלה הסתירו מה הם מתכננים.
"בהחלט. כולנו ראינו את התמונות והסרטונים מהתרגיל של חמאס שבו הוא מתרגל כיצד לכבוש את יישובי העוטף. לפני שלושה חודשים חיזבאללה עשה תרגיל כמעט זהה והכניס תקשורת שתסקר אותו. הם מספרים לנו בדיוק מה היכולות שלהם וגם מה הכוונות שלהם. השאלה היא מה אנחנו עושים עם המידע הזה, ואנחנו בדרך כלל מעדיפים את מסלולי ההסדרה והאמירה שמדי פעם נחטוף ירי רקטות ושהמחיר ליציאה למערכה הוא כבד מדי. זה השלב שבו נכנסות המצגות עם מספר השקופיות העצום שהצבא מקפיד להציג בכל פעם לחברי הקבינט, שמתארות בפרטי פרטים כמה קשה יהיה המחיר של מערכה כזאת, מה שגורם לכך ששום דרג מדיני שפוי לא ייזום מתקפה כדי להסיר את האיום הקיים".
"כמויות נשק עצומות מאיראן"
שאלת היציאה למהלך התקפי יזום מול חיזבאללה במטרה לנטרל את האיום הצפוני שבה ועולה בימים האחרונים, הן בשיח הציבורי בישראל והן בישיבות הקבינט השונות. נתניהו ומרבית חברי קבינט המלחמה מתנגדים לכך נחרצות בשלב הזה, אך גורמים אחרים בקבינט המדיני־ביטחוני משמיעים קולות אחרים. גם שר הביטחון גלנט סבור כי ישראל צריכה כבר בשלב זה ליזום מהלך נגד חיזבאללה. למרות המחלוקות, יש הסכמה רחבה כי ישראל אינה יכולה להמשיך לחיות לצד האיום מצפון.
ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת רייכמן ובעבר יועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, מסביר כי "היום אנחנו יכולים לומר שמלחמת לבנון השנייה הייתה קו פרשת המים בכל הקשור לחיזבאללה. עד אז היה מדובר בארגון רב עוצמה, אך מאז הוא כבר הפך לארגון בעל עוצמה כבירה. במשך כל התקופה הזאת הוא קיבל הרבה יותר נשק מהאיראנים ממה שבכלל אפשר היה לדמיין. היום הוא צבא שלם. כוח רג'ואן, שהוא גרסה אלימה ואכזרית יותר של כוח נוח'בה שביצע את המתקפה בעוטף בשמחת תורה, הוא גוף סופר מיומן שרק מחכה לפעול נגדנו. אלפים מלוחמי חיזבאללה נלחמו שנים לצד צבא אסד ורכשו שם ניסיון צבאי ברמה הגבוהה ביותר. נכון שמתו לנסראללה הרבה מאוד חיילים, אבל הרוב חזרו, והם חזרו מיומנים יותר. לכן ברור לכולם שאי אפשר להמשיך לתת לכוח הזה לפעול ולאיים עלינו".
טעינו כשלא טיפלנו באיום הזה עד היום ונתנו לו לגדול לממדים כאלה?
"במבט לאחור, ודאי שטעינו בזה. אבל זאת חוכמה של בדיעבד. היום אנחנו יודעים שהקונספציה הזו קרסה. הייתה לנו תקופה של עשור בערך, בימים שחיזבאללה עדיין התבוסס בנזקים ממלחמת לבנון השנייה מחד גיסא, ומאידך היה עסוק בסוריה, בשביל לטפל באיום הזה. אבל במקום זאת התאהבנו במערכה שבין המערכות. האמנו בתמימות שנוכל לשלוט בהתעצמות הטרור שמקיף אותנו ולהגביל את כוחם של הארגונים כך שברגע האמת, כשתיכפה עלינו מלחמה, נוכל להתמודד איתה בקלות. זה לא עבד".
למה זה לא עבד?
"כי בכל פעם שפגענו להם בנתיב התחמשות אחד, הם ייצרו שניים במקומו. כשפגענו ביעילות בנתיב היבשתי, הם עברו לאווירי. כשפגענו בזה - הם עברו לנתיב הימי. קו החשיבה הזה היה הדומיננטי במערכת הביטחון, והוא לא חשב לרגע כיצד הצד השני רואה את זה. הם לא התייאשו אף פעם".
גם מילשטיין וגם יששכר מסבירים שישראל חייבת לשנות את תפיסתה לגבי כוחו של חיזבאללה, ושקווי החשיבה שהובילו עד היום את מערכת הביטחון אינם רלוונטיים עוד. בשבוע שעבר פורסם כי שר הביטחון גלנט ניסה להוביל מהלך למתקפת מנע בצפון, אך היא נבלמה על ידי ראש הממשלה נתניהו ובלחץ ארצות הברית. "האיום מחיזבאללה הוא איום ממשי, וחייבים לטפל בו, אבל יחד עם זה לא בטוח בכלל שנכון לעשות זאת במקביל למערכה מול חמאס", סובר מילשטיין. "לדעתי הדבר הנכון ביותר לעשות זה קודם לנטרל את האיום מדרום, ורק אחר כך להתפנות לאיום הצפוני".
מה הסיבה לכך? הרי כולנו יודעים מה היכולות של חיזבאללה וכמה הן מסוכנות לישראל.
"נכון, וזו גם הסיבה שצריך להתנהל זירה זירה. נכפתה עלינו מערכה מול חמאס, ואותה צריך להכריע. אי אפשר להתפרש על כל החזיתות בבת אחת, כי זה לא אפקטיבי. ברור שאם לא תהיה לנו ברירה, ואם תיפתח חזית מלאה בצפון, ישראל תהיה חייבת לנהל מלחמה פעילה בשתי החזיתות. אבל כל עוד אפשר להתמקד רק באחת, זה עדיף לנו".
בינתיים חיזבאללה תוקף את ישראל על בסיס יומי, יורה לעבר יישובי הצפון והורג לנו חיילים.
"נכון, אבל כאן צריך להגיע עם שתי נקודות מבט. האחת ישראלית, ובה אנחנו מגיבים ומחסלים כל חוליה שמנסה לחדור לכאן. זה לא אומר שאין לנו נפגעים ואבדות, אבל עד כה ישראל מגיבה בחדות ובעוצמה לכל מתקפה שיוצאת מהצפון. חיזבאללה איבד עד כה עשרות ממחבליו, ומתנגדיו כבר משתמשים בזה בתוך הבית בלבנון. נקודת המבט הנוספת שצריך להסתכל עליה היא מצבו של חיזבאללה בתוך לבנון. אחת הטעויות שנעשו לאורך שנים הייתה המחשבה שיש הפרדה בין האוכלוסייה בעזה לחמאס. בפועל זאת הייתה אשליה. חמאס ואזרחי עזה חד הם. כשאנחנו רואים את הסרטונים על אזרחים מעזה שמתקשרים להורים שלהם בגאווה ומתארים כיצד הם שחטו יהודים ביישובי העוטף, אף אחד לא יכול להשלות את עצמו שיש הפרדה מלאכותית כלשהי בין הארגון לתושבי המקום. אצל חיזבאללה זה שונה. חיזבאללה הוא שחקן מרכזי בלבנון, אבל הוא לא לבנון. הנוצרים, הדרוזים והסונים לא מאוד אוהבים אותו, בלשון המעטה. מצבו הציבורי בתוך המדינה נמצא בשפל, והוא מקבל אזהרות שוב ושוב הן מהממשלה שבה הוא חבר והן משאר העדות שמרכיבות את המדינה שלא להיכנס למלחמה, וזאת כדי שביירות ושאר הערים בלבנון לא ייראו כמו ששכונת רימאל נראית כעת".
זה לא עוד סיפור שאנחנו מוכרים לעצמנו, כמו שעשינו שנים?
"בסוף יש עובדות בשטח, והעובדות כרגע הן שחיזבאללה לא משתמש ביכולות שאנחנו יודעים שיש לו. וזה לא כי הוא מורתע מאיתנו, אלא כי יש בלם שמונע ממנו להצטרף. הוא כן מנסה להראות שהוא תורם את חלקו, אבל נזהר שלא להיות מושקע עד הסוף. זה אומר שישראל תצטרך לטפל באיום הזה ולהסיר גם אותו, אבל שכרגע היא יכולה להתמקד בזירה הדרומית, ורק להגיב בחדות על אותן מתקפות של חיזבאללה".
"יש מחיר למערכה מול חיזבאללה", קובע יששכר. "זה מחיר שבהחלט אין ברירה אלא לשאת אותו, אבל צריך לדעת שהוא קיים. מלחמה מול חיזבאללה יכולה בתוך רגעים להפוך למערכה כלל־אזורית, על כל המשמעויות שלה. ואם לא נטפל בזה, לא נוכל להסתכל לתושבי הצפון בעיניים. מכיוון שבמוקדם או במאוחר נהיה חייבים להסיר את האיום הזה, צריך להעביר את המסר הזה גם לאמריקנים, שמאוד מתנגדים לכך בשלב הזה. אם אנחנו חושבים שנוכל להמשיך לחיות מבלי שנפלוש ללבנון ונחסל את האיום של חיזבאללה, אנחנו משלים את עצמנו. זה לא אפשרי".
מה המשמעות של המחיר שאתה מדבר עליו? זה יתבטא במספר הרוגים גבוה?
"אנחנו לא נלחמים מהיום, ואנחנו יודעים שבמלחמות משלמים גם בחיי אדם. אבל זה יותר מזה. מערכה כלל־אזורית היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו ולזלזל במשמעויות שלו. אתה אף פעם לא יודע לאיזה תרחיש בדיוק מלחמה כזו תתגלגל. חיזבאללה לא פועל בוואקום. איראן עומדת מאחוריו, וקשה לראות מציאות שהיא מאפשרת לתקוף גם את חיזבאללה מבלי להגיב בעצמה ישירות".
עד היום איראן לא נלחמה בעצמה, אלא שלחה את הגרורות שלה לעשות זאת. למה שזה ישתנה כעת?
"גם עכשיו היא מנסה לשלוח עוד מגרורותיה לתקוף את ישראל, וניסיון המתקפה של החות'ים מתימן הוא דוגמה לכך. אבל לא מדובר בכוחות מספיק חזקים. חמאס וחיזבאללה הם נכסים אסטרטגיים של איראן. היא רואה בשני הגופים האלה שריון עבה מאוד שמגן עליה. אם תשמיד את חמאס ותפגע אנושות בחיזבאללה, כל מעטפת ההגנה הזאת בעצם תימחק, ואיראן תישאר חשופה. היא לא יכולה להרשות לעצמה את זה".
וכפועל יוצא, זה יכריח את מדינות העולם להתערב?
"בהחלט. אם איראן נכנסת פנימה זה לא מותיר לאמריקנים שום אלטרנטיבה, מה שגם יגרור את רוסיה מהצד השני לתוך המזרח התיכון. זה אומר להיכנס למערכה שלא הכרנו במזרח התיכון, ויש לה מחירים. אבל שוב, צריך להבין, אין לנו ברירה".
לצד העובדה שישראל תהיה חייבת במוקדם או במאוחר להסיר את האיום של חיזבאללה, יששכר מפנה זרקור לבעיה שורשית יותר, כזאת שלא בטוח שאפשר לטפל בה. "גם החמאס וגם חיזבאללה לא צמחו משום מקום. הם צמחו רק בגלל שלא היה שום כוח שימנע זאת מהם. בעזה זה ברור מאליו, אבל גם בלבנון המצב זהה. כוחות כאלה יכולים לצמוח רק במקומות שהמערכת המדינית והשלטונית בהן הרוסה. לבנון היא דוגמה בולטת לכך, ואותו דבר גם תימן והחות'ים, ועיראק והמיליציות השיעיות בה. גם כוחות בין־לאומיים לא יכולים למנוע מארגונים כמו חיזבאללה להתבסס, כפי שהכישלון של יוניפי"ל בגבול לבנון מוכיח".
***