פרשיות השבוע מהדהדות בעבורנו את דבר ה' ביחס למהלכי הזמן וההיסטוריה המחוללים את חיינו.
אנו מוזמנים להקשיב לנבואת הפרשה מתוך נוכחות במערכות ההווה ובשאלות הזמן. אף אנו, בימים כואבים ושוברי לב אך גם מלאים בעוצמה ובאחווה, פותחים את ספר התורה ומתפללים לשמוע את דבר ה'.
קראנו בשבת בראשית על התוהו ובוהו, על ברור ויצירת האור מול החושך ועל רצח הבל, ושבוע לאחר מכן על המבול הגדול. ההקשרים נפתחו לפנינו גלויים לעין כל. ועתה אנו באים אל סיום השבוע השלישי בערב שבת לֶךְ-לְךָ. אור אברהם אבינו זורח עלינו. אני מבקש לשים לב אל פרט בתחילת הפרשה, לדייק עבורנו רמז אחד - קריאת ה'לֶךְ-לְךָ' לאברהם נאמרת אליו בגיל שבעים וחמש. שנים ארוכות אברהם מגלה ומבסס את אמונתו, בונה את ביתו, מקרב ומגייר רחוקים ועושה חסדים. אך עד שנת השבעים וחמש עדיין ממתינים ליעוד האלוהי. מחפשים ושואלים מה ה' מבקש. פרשת השבוע מספרת כי שנת השבעים וחמש מטלטלת וקוראת לצאת לדרך. לעזוב הרגלים ותובנות ישנות. להתחיל לחיות חיים בעלי משמעות חדשה.
על הפסוק "ויאמר ה' אל אברם לֶךְ-לְךָ מארצך" מתייחס המדרש בבראשית רבה: "ר' יצחק פתח "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהילים מה), אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם".
מהו האפיון שאפשר להעניק לאברהם מתוך המדרש? מפשט הפסוקים נראה לומר שכולם בדורו של אברהם עסוקים בחיפוש אחר האלוהות. פרשיות בראש
ית ונח מלאות בקשר שבין ה' לעולם ובכמה סוגים של מערכות יחסים, ישנם קורבנות, נבואות, ניסים ועונשים. גם אברהם מצטרף לחיפושים, אך מדוע זכה דווקא הוא למענה? המדרש מדייק שאברהם ראה "בירה אחת דולקת". אולי ניתן להציע שאחרים לא ראו את הדלקה הזו. נדרשת כאן תשומת לב מיוחדת ע"מ לראות משהו שלא נראה בטבע או בסדר הרגיל. הדלקה מסמלת הארה גדולה או אולי אש השואפת כלפי מעלה. ההתבוננות של אברהם בבריאה שונה, הוא איננו מסתפק בסדר הטבעי אלא מחפש את השאיפה, את המשמעות הנסתרת. זוהי המשמעות של לשים לב, לחפש דרך הלב. תשומת הלב הזו פותחת לו פתח לדיאלוג עם הקב''ה. ר' יצחק מזהה דרישה עמוקה של אברהם לחיפוש מתמיד, להתבוננות ולהקשבה - שמעי, ראי, הטי אוזנך.
האפיון הראשון שאפשר לומר כשאנחנו פוגשים את דמותו של אברהם מתומצת באיכות הדרישה והחיפוש. כפי שתשומת הלב מגלה את הדלקה שבבירה כך אברהם מייצר דרישה פנימית שלא מוכנה לקבל תשובה שנמצאת כבר מראש בתוך השאלה. פעמים רבות האדם מתעסק בשאלות שאין בהן מסוגלות לפרוץ דרך, בשאלות שלא באות לטלטל את הקופסא. אלו שאלות שלמעשה באות לאשרר את קיומנו, שנשמע את התשובה שאנו מצפים לה. אבל השאלה של אברהם שונה מהותית מכל החיפוש שקדם בהיסטוריה האנושית. אף אחד לא חיפש מנהיג או בורא אמיתי.
התפיסה האלילית השלטת ביקשה מנהיג מתוך הבירה עצמה. נשאלו שאלות שנשארו שבויות בטבע ובמציאות המוחשית, בדומה לאדם שנכנס לבית ושואל איך מדליקים את האור או איפה הברז המרכזי אך לא מתעניין מי בנה או לְמה נבנה הבית. השאלות השבויות נובעות מצורך הישרדותי עמוק להנציח בעיקר את החוויה הקיומית שבה אנו כבר נמצאים ממילא, ובחוסר אמון ביכולת של קיום כלשהו מעבר ליש המוכר. שאלותיו של אברהם לעומת זאת דורשות דילוג, התשובה שחייבת להתקבל מדלגת מעבר לקו האופק הקיים. זוהי שאלה-דרישה שאף אחד לא העז לצאת מתוך הטריטוריה הנוחה שלו ע"מ לשאול אותה. התשובה לשאלה כזו דורשת לצאת מהקיום המוכר, להתחיל לצאת למסע של חיים שלמים ולא קלים - "ושכחי עמך ובית אביך".
אברהם אבינו ניצב כאנטי תזה לכל סוג של תפיסה רוחנית, שגם כאשר היא מוקפת ביראת שמיים או בתשובות "נכונות" אין בתוכה מרכיב אמיתי וחופשי של חיפוש. במובן הזה עיקר תפיסתו של אברהם איננה התעוזה והאומץ אלא הרבה מעבר לכך. האפשרות לקבל תשובה אלוהית מותנית בנכונות הפנימית להיפתח למקום נוסף שחורג במודע מעבר לגבולות הקיום.
אני לא מתכוון לחוויה מיסטית אלא לאמון עמוק, עשרת הניסיונות שעובר אברהם לא באים לבחון את הנאמנות שלו כלפי שמאיה, בשביל זה מספיק מבחן אחד. כל ניסיון תפקידו לטלטל את אברהם ולשחרר אותו אל עבר רובד רוחני נוסף. הדיאלוג שלנו עם ה' מחייב אותנו לצאת מהשפה הקיימת. זהו לא קשר שבא להרגיע או לשמר, אלא בעיקר לחשוף בכל שלב אפשרות להתבגרות נוספת, לזיהוי אינסוף נוסף בתוכנו. במובן הזה אברהם עובר לשפה חדשה המעניקה תשובה ממקום לא מוכר. ברגע שאברהם מסוגל ליצור שיח חדש, נוקב וחופשי נפתח ב"ה פתח לדיבור של אמונה.
טרם הגיע הזמן להרחיב על מסקנות ותובנות העולות מתוך מאורעות הימים. אך זאת אומר: לצד רוממות רוח מול עשיית הטוב והחסד בעם כולו, מחיילי צה"ל דרך אלפים רבים של מתנדבות ומתנדבים, אני מוצא את עצמי נבוך לשמוע בעלי דעה ותורה המוצאים במלחמת שמיני עצרת רק הוכחות לדעותיהם הפוליטיות או התורניות שאחזו בהן לפני המלחמה. קריאת ה'לֶךְ-לְךָ' נעלמה מהם.
אירוע בסדר גודל שעם ישראל עבר דורש מעט ענווה ודומיה בחינת 'ואנחנו לא נדע מה נעשה'. אל נע תטעו, אין בהסכמה להודות באי ידיעה ובדומיה חולשה חלילה, ההפך הגמור, טמון בה פתח גדול לידיעה חדשה לגמרי, ידיעה שתאפשר אי"ה גם דרכי פעולה חדשות ומפתיעות. כשההווה סוער הצורך לאחוז באתמול ברור, אך כה חבל להחמיץ את קריאת ה' לאיכות חדשה של רוח וגאולה בבניין האומה והמדינה. הלוואי ונשמע, הלוואי ונתנחם.
הכותב הוא ראש מדרשת שובה ויו"ר האגודה להתנדבות