א. שתהא מבקשת עליהם רחמים
אתמול, שעת בוקר מוקדמת, וב'ווייז' ציינתי: 'קבר רחל'. שמעתי גם שמעתי כמו רבים, כי המתחם יהיה סגור השנה ביום ההילולא י"א במרחשון, אבל לבי לא נתן לי מנוחה. אם אני כאן, אסע לדרומה של ירושלים ואנסה להתקרב ככל שניתן.
עצרתי לדקות ספורות ליד המחסום המשטרתי בצומת 'דרך חברון' בואכה בית לחם, אמרתי פרקי תהלים והזכרתי את שמות בני משפחתי.
אלפי שנים עברו מאז נקברה רחל בידי בעלה יעקב אבינו דווקא כאן בסמוך, כפי שמספר ה'מדרש': "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים".
והנה בעת הזאת, לקראת הגאולה הקרובה, אנו בגלות כזו, ששוטרים יהודים לא נותנים לאלפים להגיע להתקרב למקום קודש זה, ולהתפלל ביום היארצייט של 'מאמע רחל'. וזאת כהמשך לאווירה שאנו נמצאים בעיצומה, בעקבות מעשי הטבח הנוראיים שקרו בשמחת תורה בדרום ארצנו הקדושה בידי ערבים רוצחים ושפלים.
בדרך חזור נזכרתי בתקופות ימי הסכמי אוסלו לפני כשלושים שנה, עת פוליטיקאים שונים מהמפה הפוליטית הישראלית הכניסו את כולם לאופוריה מדומה של 'שלום'; הסכמים עם רוצחים שגרמו לאלפי נרצחים יהודים וסבל רב שאנו סובלים עד ימינו אנו. בתוך ההסכם שכבר היה חתום בראשי תיבות עם ערפאת ימ"ש, הופיע כי קבר רחל אמור להיות אצל הערבים כחלק מבית לחם. רבים ניסו לפעול לשנות את רוע הגזירה, אך ללא הצלחה.
זכורני, שהיה זה ח"כ הרב מנחם פרוש ע"ה שביקש להיפגש עם רוה"מ יצחק רבין. הוא דיבר מדם לבו ולפתע הרב פרוש התפרץ, תפס את רבין, נענע אותו וצעק עליו: "ר' יצחק, הרי זו מאמע רוחל!", והתחיל לבכות. מעיניו זלגו דמעות והרטיבו את רה"מ. רבין אומר לו: "מנחם, תירגע, אתה תתעלף לי בידיים". ופרוש ענה לו: "איך אירגע, אם אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר?" פניו של רבין החווירו והסמיקו, והוא לא ידע היכן לקבור את עצמו מתוך מבוכה. בו במקום הוא אמר לו: "תן לי רגע לבחון את הדברים", התקשר בנוכחותו לשמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, ואמר לו: "בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדברים פעם נוספת". בעקבות הזעקה הזאת היתה איזו שהיא תפנית מדינית, ואולי התעוררה כאן ביצחק רבין עם כל שיגיונותיו הנקודה היהודית, בזכותה של רחל אמנו.
ב. בלי דיבורים. לרדוף ולהכות!
ארבעה משליטי ארץ בבל הגיעו להילחם ולדכא חמישה מלכים מקומיים, שליטי סדום והערים שסביבותיה, שמרדו בהם. במהלך המלחמה בין תושבי סדום השבויים, נשבה גם לוט, אחיינו של אברהם אבינו. פליט מהמלחמה שהצליח להימלט הגיע אל אברהם, וסיפר לו על שאירע. אברהם יצא עם אנשיו ובעלי בריתו, רדף אחר ארבעת המלכים שכבר החלו לחזור על עקבותיהם צפונה, ובהתקפת פתע הביסו אותם ושחררו את לוט ואת יתר השבויים.
וכאן נשאלת שאלה פשוטה: מדוע לא ניסה אברהם אבינו תחילה להיפגש עם ארבעת המלכים, להגיע לפשרה, להסכם או הידברות בכדי לשחרר את אחיינו החטוף?
זאת שאל אותי השבוע אאמו"ר שליט"א. הוא מותיב לה והוא מפרק לה, כשהוא מצטט לי מתוך דברי האור החיים הקדוש: "ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם, אשר לא קרא לשלום לד' מלכים להשיב לוט, ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם. אלא הטעם הוא, להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באומרו וישמע וגו' כי נשבה אחיו פירוש, שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם, ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם ויכם".
והוא מסביר לי במתק לשונו: אברהם ידע שהסיבה שחטפו את לוט היא, כי הוא אחיין שלו, הוא ממשפחת אברהם העברי. זו שנאה תהומית כלפי יהודים. מול שונאים כאלו, לא מנהלים שום הסכמים בשום תנאי, מכים אותם עד חורמה!
רבים מחשבנים עתה, מתי החל החמאס ימ"ש לתכנן את מבצע הפלישה לשטחי ישראל, וחטיפה המונית של חיילים ואזרחים ישראלים. והתשובה פשוטה: באותו יום שממשלת ישראל חתמה על 'עסקת שליט'!
באותו יום הפרה ממשלת ישראל בצורה קיצונית את הוראת חז"ל שקבעו במסמרות של ברזל, כי "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם". זאת, מתוך הבנה שאם עם ישראל יפדה את השבויים שנשבו מבניו בדמים מרובים, הדבר יגרום לגויים להשתדל בכל כוחם לשבות דווקא יהודים, במטרה להתעשר על חשבונם. באה ממשלת ישראל, ובתמורה לשחרורו של חייל אחד בודד - חתמה על עסקה שבמסגרתה שוחררו 1,027 אסירים פלסטינים, מתוכם 280 אסירים 'עם דם על הידיים'.
לכולם היה ברור כבר אז, שהעסקה האומללה הזאת תביא אומנם רווח והצלה לגלעד שליט - שהתייסר במשך שנים בשבי החמאס - ולמשפחתו האוהבת, אבל בעתיד היא תגרום לצער ואומללות לחיילים, אזרחים ובני משפחותיהם. כולם ידעו את זה, כולל מי שחתם על העסקה ובכל זאת העסקה נחתמה. כי הלחץ הציבורי שהופעל על ראש הממשלה היה חזק, מתמשך ובלתי נלאה. והוא, כך התברר כבר אז, לא אחד שיודע לעמוד בלחצים. ואכן התברר, כי רבים מתוך אלו ששוחררו בהסכם אומלל זה, השתתפו ברציחות הנוראיות לפני כשלושה שבועות.
ג. החותך חיים לכל חי
זה היה מפגש קצר של 25 דקות, בהם התוודעתי לראשונה בחיי על עולם ה'סכינים'. "אני ממשיך מסורת של כ-250 שנה, עוד מימות סב המשפחה שפתח את המפעל הראשון שלו בפולין והעסיק מאות עובדים. בזמן המלחמה הצליח נינו וממשיכו להימלט לרוסיה ולהינצל מידי הנאצים. לאחר המלחמה חזר לפולין, אך לאחר שהבין כי אין לו יותר מה לחפש בפולין, עלה לארץ ישראל, פתח כאן מפעל קטן ואני ממשיך את הדרך - סכיני שחיטה למהדרין, במפעל המוכר תחת המותג: 'מ. דזיאלושינסקי' במרכז תל-אביב". הוא עצר את שטף הנוסטלגיה, הוציא את החבילה שהכין לי, ואמר בחיוך: "מזה מספר שנים, נשלחים הסכינים שלנו לרוסיה, וזה סגירת מעגל של הסבא, שברח לרוסיה בזמן המלחמה וייצר גם שם סכיני שחיטה".
בשנת תקע"א שלח כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא לחכמי וילנה, אגרת תשובה למכתב שקיבל מהם, בו התלוננו על חסידי עירם שלטענתם "מכשילים את הרבים". באגרת זו חכמי וילנה ציטטו מה שנאסר להשתמש ב'סכינים המלוטשים', ובתשובתו אדמו"ר הזקן בעל התניא דחה בתוקף את טענות חכמי וילנה. התקנה היתה שנויה במחלוקת במשך עשרות שנים, אולם בסופו של דבר התקבלה, ובימינו מתנהלת השחיטה היהודית בעולם כולו כפי הוראת המגיד ממעזריטש ותלמידו האדמו"ר הזקן נ"ע.
ההלכה היהודית מייחסת חשיבות רבה להלכות השחיטה, ואכילת בשר בהמה, חיה או עוף אפשרי, בין היתר, בפעולת "שחיטה" כהלכתה, ומטרתה היא, שבעלי החיים יעברו כמה שפחות סבל במותם.
השחיטה על פי ההלכה נעשית על ידי חיתוך עמוק ומהיר בצווארו של בעל החיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות הנקראת 'חלף'. בנוסף להלכות שחיטה שלומד בעיון ובהשקעה רבה כל הרוצה להיות שוחט, עליו להתאמן רבות להעמיד את הסכין שיהיה להב חד וחלק לגמרי. עם הסכין מסר לי בן-שיחי גם אבני השחזה שונות, שכל אחת מהם לפי סדר מסודר, מיועדת להשחיז את הסכין.
"כשחמי ע"ה פתח את המפעל בתל אביב, הוא שיגר הזמנה למפעל הפלדה בשבדיה, אך כיוון שהם מייצרים רק הזמנות של אלפי פריטים ולא עשרות או מאות, הם לא הסכימו. חמי ענה להם 'לפני המלחמה קניתי מכם כמויות גדולות, כמו אבי וסבי ואבי-סבי. גורשנו מפולין במלחמה הנוראה, ומה אני אשם שכל המפעל הענק שלנו בפולין נחרב?', הם הבינו, ואנו היחידים מאז המקבלים מהם פלדה אמיתית ואיכותית גם בהזמנות קטנות, עבור ייצור סכיני השחיטה" - אמר לי, כשהוא ממשיך ומסביר מאין האבנים היפות והמיוחדות עבור ליטוש הסכינים.
שילמתי, הודיתי על השירות וההסברים המרתקים, לקחתי את החבילה בשתי ידיי, עבור בני שיחי' שביקשני להביא איתי עבורו מארץ הקודש ערכה חשובה זו.
תמונת השבוע שלי: השעון שלא עצר מלכת
'צא לדרך, ניפגש בעוד שעה וחצי בשער 22 של קיבוץ רעים'. בדרך עברנו מחסומים שונים של משטרה וצבא, ורק עם אישור מיוחד הורשה רכבי להמשיך הלאה, עמוק לתוך הדרום. ברוכים הבאים ל'עוטף עזה', קילומטרים ספורים מרצועת עזה.
יום שני מוקדם בבוקר. הגעתי לארצנו הקדושה לביקור משפחתי קצר. ידידי חיים וינגרטן, העומד בראש אגף המבצעים של ארגון זק"א, שומע על ביקורי, ומבקש שאצטרף לכוח היוצא שוב לשטח. 15 יום חלפו מאותו יום נוראי, ועדיין יש עבודה. עבודת קודש של פינוי וזיהוי חללים. חסרים עוד עשרות אנשים שלא נמצאו. נורא!
הוא מחבר אותי עם סרן במיל חיים אוטמזגין, המשמש כמפקד היחידות המיוחדות של זק"א, ועד ששאר החברים מגיעים, אני שומע ממנו בכמה מילים את מה שחווה באותן שעות ראשונות כאשר הצבא הבין, כי כדי להתמודד עם אסון בסדר גודל כזה, הם חייבים את המתנדבים החרדים של הארגון. הללו עזבו מיד משפחה ועבודה, ובמשך ימים ולילות מטפלים בחרדת קודש ואוספים כל חלל, תוך התמודדות נפשית לא פשוטה, עם מחזות קשים המזכירים את פשעי הנאצים ודומיהם.
מצד אחד אוויר פסטורלי מדהים, מאידך נשמעים 'בומים' כל כמה דקות. שורות של טנקים עומדות הכן במרחק מה, חיילים מפטרלים בכל פינה. אני מביט לחצרות וגינות הקיבוץ, ואנדרלמוסיה של עצים וברזלים, לצד רכבים מחוררים מיריות הרוצחים.
אנו מתארגנים, מקבלים הדרכה, הוראות מפורטות, מתלבשים בהתאם, מסכות, כפפות ולאחר בדיקה ואישור של חבלן הצבא, מתחילים לעבוד. בשטח עוד מפוזרים פה ושם האופנועים השחורים, עליהם הגיעו המרצחים מעזה הסמוכה.
באזור מסוים הצמוד למחנה הצבא בעוטף עזה נמצאו כמה גופות שפונו מיד למחרת הטבח, וכעת עלינו לבדוק ולוודא מי הם. השקיות המוכרות של הארגון נפרשות ומתחילים באיסוף הקשה, מדבקות עם פרטים, אפליקציה מיוחדת עם נתונים - טיפול שאין לזה אח ורע בשום אומה בעולם.
תוך כדי אנו מוצאים ספר קוראן באחד הכיסים, ומבינים שמדובר בוודאי במחבל ארור. אחד המתנדבים מספר לי כי לפני שבוע מצא באחת הגופות של המחבלים רימון-יד בהמשך אני מביט ונדהם לראות משהו כמו יד ועליו שעון. יד של פגר מקולל, אך השעון עובד. שבועיים עברו מאז היד הזו קטפה חיים והרסה משפחות, ונגדעה בזכות מסירות נפש של חייל יהודי נועז וגיבור; אך השעון ממשיך ללכת. רגע קטסטרופאלי בתוך התופת.