המשורר יונדב קפלון, ששתי כלותיו עדי ויטל- קפלון ותהילה בת זוגו של אחד מבניו, נרצחו בקיבוץ חולית בטבח שעשה חמאס בעוטף עזה, סיפר על התחושות הקשות של האובדן, לצד הבשורות המעודדות שנכדיו, נגב בן ה-4 ואשל התינוק, ניצלו על ידי אחת השכנות אביטל אלג'ם באורח נס כשכבר נחטפו לעזה ואז שוחררו.
"אנחנו מתאבלים על שתי כלותיי האהובות ואנחנו ממששים את הנס הזה שיש לנו בבית - שני הבנים ששרדו את התופת שהיו בעזה וחזרו. הם מביאים לנו כוח ואנרגיה כי הם קטנים וצוחקים ויש אושר בבית", אמר קפלון בראיון ליובל אלבשן ואמילי עמרוסי בכאן רשת ב', אך באותה נשימה הזכיר שהטראומה קיימת ונוכחת. "אתמול נגב נרדם והתעורר בבעתה לראשונה מאז האירוע כשהוא לא מצליח לישון ולא מצליח לנשום. לקחנו אותו למיון ועכשיו הכל בסדר. כששאלנו אותו מה קרה הוא ענה: 'חלמתי על אמא'".
כשנשאל איך אפשר, אם בכלל, לנחם את בניו הוא עונה: "אנחנו לא עסוקים במילה הזאת, היא לא עובדת עליי וגם לא עליהם. אנחנו עסוקים בלוגיסטיקה, במנהלות. מחפשים את הבית הנכון לתקופה הקרובה, מתארגנים עם מסגרות לילדים הקטנים ונותנים המון כוח אחד לשני. אנחנו גם לא לבד, מוקפים בחברים ובמשפחה, אנחנו מרגישים היטב את תעצומות הנפש של עם ישראל".
הוא סיפר עוד שחלק מהכוח בימים הקשים הללו נשאב ממלים של גדולי המשוררים הישראלים. "אני חייב מלים כי הן קרש ההצלה שלי כרגע. אני מוצא המון נוחם במשוררינו הגדולים. לאבא של נגב ואשל קוראים ענני", מציין קפלון ומצטט את שירה של לאה גולדברג "שלושה ימים: "אני עומדת בלב המדבר, אין לי אפילו כוכב אחד, והרוח אינו מדבר אלי, והחול לא ישמור את עקבות צעדי. קראתי: ענני - לא ענני, דפקתי: פתח לי - לא פתח, בחוץ היה ערב לוהט וחיוור, הלכתי לדפוק על שער אחר".
על כלתו הוא מספר שנלחמה בכל כוחה לשמור על ילדיה. "היא דאגה שהילדים יישארו בחיים. היא הרגה את המחבל הראשון שנכנס במו ידיה ואחר כך נכנסו עוד שמונה ואנחנו לא רוצים לחשוב מה היה שם".
קפלון סיפר גם על השאלות והתהיות שיש לו כאדם מאמין אחרי אירוע מטלטל ונורא כל כך. "אני לא מתפלל. אני מדבר עם אלוהים בחמש ורבע בבוקר כשאני קם ועושה את ההליכה הקטנה בשכונה, בחושך, אני בוכה. זו רבע השעה שלי לבכות ואני מנסה להפנות את הבכי הקטן שלי כלפי מעלה. זו הצורה שלי עכשיו. בין היתר אני מדבר איתו ואני אומר לו, תן לי מילה, תן לי אפשרות לכתוב מילה. זה יעזור לי ויעזור לעוד כמה אנשים".
האחדות העם בעת מלחמה היא מבחינתו, אולי, הבשורה המרכזית של המלחמה. "אני מרגיש את זה, אני עוסק בזה, אני חווה את זה, אני מוצף בדבר הזה, אני אמחיש את זה בדרך מאוד פשוטה. המון מתלמידי החרדים במקומות שונים, שולחים לי תמונות של מדי צה"ל. הם עומדים בתור ומתגייסים. הם עזבו את התורה, הם מרגישים סולידריות ורצון להשתתף כמו שאף פעם לא הרגישו".
"במקביל, המון אנשים, באגף אחר של תלמידיי האהובים, חילוניים מובהקים, כותבים לי, 'אתה מלמד תורה איפשהו? אתה יכול להמליץ לנו על איזה שיעור תורה?' יש תנועה על הלוחות הטקטונים, ברובדי העומק. החברה הישראלית באמת משתנה עמוקות. אני חושב שייקח שנים לאכול את הפירות ולראות איך העץ הזה יגדל, אבל אנחנו בעיצומה של תהפוכה אמיתית. לא רק חרדה ביטחונית, לא רק ניחומים והתנדבויות, אלא משהו ברבדי העומק משתנה ואחר כך זה יקרין על הכל".
"אנחנו בעידן אחר, הלבבות פועמים עכשיו בקצב קרוב כל כך, כאילו נזכרנו שאותו מחזור דם מפעם בין כולנו. שיד ימין ויד שמאל הן בעצם ידיים של אותו גוף. התחלנו לחוות את זה מחדש ואולי אף פעם לא חווינו זאת בעוצמה כזו", הוא מוסיף.
"אני אומר המקום ינחם אתכם, אבל בדו המשמעות של מקום. המקום העליון, שאנחנו לא יודעים עליו הרבה וגם המקום שאנחנו רואים בו עכשיו, הוא מלא אנרגיה, הוא מלא חיות, הוא מלא אופטימיות ותעצומות", מסכם קפלון.